אירועים משבריים ומתמשכים, בהם מגפות, אסונות טבע, מלחמות והתמוטטות חברתית וכלכלית, הם נושאים בהם עוסקים לא רק מומחים וחוקרים בתחומי המדע, החברה והרוח. אך טבעי שתהיה להם השפעה על האמנות ומכלול היצירה, בין בכוונה תחילה, במודע ובין בעקיפין, בין השורות, בבחינת "כשהתותחים רועמים – המוזות מתעוררות". אמנם, ביצירות (וגם מחקרים) שנוצרות תוך כדי האירועים המכוננים עלול להיעדר המבט המרוחק, האובייקטיבי וה"קר", ויבלוט בו נופך מלודרמטי, ממנו יצירה "בוגרת" תחתור להתרחק. לשמחתנו בתוך מבול היצירות שנשלחו בנושא מגיפת הקורונה היו לא מעט כאלה שהשכילו להתבונן במתרחש גם ממרחק נכון, מהצד. יצירות אלה קבלו ביטוי בגיליון 25 , לצד יצירות אחרות שאינן עוסקות בנושא זה, ושהחלטנו לפרסמם, כמובטח בדבר העורכים של גיליון 24.   

יסוד דרמטי במינון טוב ניכר בעיקר ביצירות שיש בהם ביקורת נוקבת, פסימיות ואף רוח נבואית-אפוקליפטית. הם ממחישים את הלכי הרוח שריחפו, בעיקר בראשית תקופת המגפה, בדבר "מהפכה" גלובלית ומקומית, לפיו העולם לא ישוב להיות כשהיה ובכמה מהיצירות ניכרת תחושה של  חורבן שכבר התרחש, או צפוי, ולאו דווקא בגלל המגפה עצמה, כמו בגלל טבענו האנושי שגרם למגיפה או החמיר את נזקיה החברתיים. "לבסוף החרבנו את הבתים" כותבת אירן דן ומרמזת על הרשויות, שדרישותיהן מזיקות ושלא מידיהן תבוא ישועתנו אלא אולי, מהשגחה עליונה יותר. ורד טוהר מבטאת שיח מוכר לפיו כדור הארץ "לוקח יוזמה" ומחזיר לעצמו שליטה, מעניש ונוקם בנו כי חטאנו, השחתנו וזיהמנו אותו.

ביקורת על "חגיגות ההבלים" ו"נשף המסכות בזמן הקורונה" משמיעה תמה חזק החוזה "דמיונות מוות". בכך מצוי ארמז לסיפור "מסכת המוות האדום", של אדגר אלן פו, שבו בעוד מגפת המוות השחור משתוללת, מתבודדים האצילים מהעולם, בנשף מסכות, אך מלאך המוות כבר שרוי ביניהם ומכה בהם. הדוברת בשיר של תמרה אבנר אמנם מתכוננת למבול כי "הִגִּיעַ זְמַן אֲרָרָט", אך בהכנותיה ניכר שאינה מאבדת תקווה. ובשיר של בועז טרסי נרמזת המתנה לבשורה אפוקליפטית, בעקבות חטאינו, הגם ללא קשר למגיפה.

מרבית היצירות שופטות את המגפה בעיניים פחות אפוקליפטיות–נבואיות. סיפורו של אפי הלפרין, רופא דתי, שם בפנינו "פרופורציות", בהשוואה לגורלה של אפריקה, וספציפית אוגנדה, שתושביה סובלים ומתים משורת מחלות קשות יותר, בהיעדר רפואה ואמצעים מודרניים. לקורונה יימצא פתרון בפרק זמן סביר, בעולם שבע, עתיר משאבים ורפואה מודרנית. לעומתו סיפורה הכמו מדע-בדיוני של ענת שבח חוזה שינויים מהותיים בחיי חלק מהחברה העירונית (הבורגנית ופרופסיונלית) שעברה "הרגלה" להתגוננות מוקצנת (עד התמכרות) מפני מחלות וזיהום, עד שבודדה עצמה בכליה הטכנולוגיים, ו"ויתרה" שלא לצורך על חופש וספונטניות, אפילו ביחסים שבתוך המשפחה.  

השירים שאינם "רואי שחורות" מובהקים עוסקים ב"שגרה" החדשה והקשה שכפתה הקורונה, שבה בולטת בדידותם של הזקנים. נוגה אורנשטיין סולודר מתארת ביקור בבית אבות, המוגן לכאורה, אך הזקנים הם הפגיעים ביותר, שכן "הנגיף מפורר את הנשימה". בכמה יצירות מצבם של הזקנים והמבוגרים, גם העצמאיים, הוא תולדה של יחס מתנשא של המוסדות (ואולי גם של קרובי משפחה), כמו היו ילדים חסרי אחריות, העלולים להפריע לכל היתר – יחס זה נרמז גם בכמה מהסיפורים בגיליון.

חוסר הביטחון באשר לעתיד, חרדות ותחושת בדידות מעיקה עולה מהשירים. ליאורה בן יצחק ממתינה לרגע שהכל ייגמר ותוכל לצאת אל הטבע, אך מיטיבה במשפט אחד להביע את ההבנה והחרדה הקולקטיבית שסוף המגפה אינו ידוע, כי "איש אינו יודע לנבא". לאה זהבי ברזיס מבטאת תופעות של הקצנת הנטיה להתבודדות, עד כדי התנהגות כפייתיות  ומאפיינים של "חיית השרדות", לצד "התמכרות" לטיפול והפחת חיים – כמו הייתה רופא – ב"עוברי" שיריה, בתקווה שהענקת חיים להם תעורר מחדש גם את אנושיותה שלה. לצד זאת קיימת גם אמפתיה לקשייהם ולמחלתם של אחרים (לצד פחד מקרבה לחולה). זו ניכרת בעיקר אצל נורית פרי, בשיר מכמיר על משפחה חרדית מרובת נפשות ועניה המבודדת סגורה בדירת שני חדרים כשייאוש  מחד ואמונה בסיעתא דשמיא מאידך ניכרים בהתנהגותם.    

היציאה מהבית וביצוע פעולות שגרתיות, וגילויי קרבה פיסית למכרים מחייב אומץ ומאמץ גם אם אינך זקן או חולה. שכן, מיטיב לתאר יאיר אלון, הסכנות אינן מוחשיות ברמה המאפשרת התחמקות ודאית ובטוחה מהן. ומוסיף כי במצב בדידות זה חושינו עוברים לכאורה תהליך של דיכוי (בארמז על הקורונה המדכאת את חוש הטעם), אך למעשה הרגישות והחושים החברתיים מתחדדים, כמו מפגש מחודש עם מוצר ששכחנו את טעמו והפך לנדיר, כך "עצם המפגש, כמו טעם, גם הוא חוש". במצב בדידות זה, את המגע החברתי הבלתי אמצעי – אומרת ורד טוהר – מחליפה יותר מאי פעם התקשורת האלקטרונית, ה"וואטסאפ", ואפשר שלא נשוב לקיים פגישות פיסיות. התחליף יהפוך לקבוע.

בשירתו החברתית של אשר גל, בבדידות הנוכחית, שהיא נחלת הכל, יש גם "רווח", הניכר בחזרתו, ולו זמנית, של הטבע אל המרחב האורבני, ואווירה שלווה ואף קדושה (בנוכחותו של "מלאך"). גם בשירה של חגית מנדרובסקי, לא זו בלבד שחיי הבר כובשים את העיר, גם בני האדם מחדשים את המגע והקשב לטבע, והשעון הביולוגי בגופם שהעולם הטכנולוגי מחקו, שב ומתעורר. מנגד יש מי שמתנהגים "כאילו לא למדו דבר". חלקנו שומר או מגלה  מחדש את "צלם האנוש" שבנו, וחלקנו נותרים אטומים. ברי אם כן, בייחוד נוכח המגבלות על החופש האישי, כי מתחייבים כוחות נפש וגמישות: להיות חזק מחד, ואנושי מאידך, כדמות הנשית המצטיירת בשירה של רונית קריספין. לעומתה רביד יערה בנקין מעלה תחושה של אובדן ממשות וקשר עם הזמן, מעין "סף שגעון", הדמיון ממציא שעות לא אמיתיות הידיים נעשות חסרות ממשות, ותחושת "התכווצות" פיסית.

הישיבה בבית מדרבנת כתיבת שירה, ומשמשת פתרון "יצירתי" למגבלות התקופה. גליה גל אלברט כתבה שיר מחאה, כתחליף לאי יכולתה לצאת ולהשתתף בהפגנה, ומבטאת באירוניה משועשעת "הכאה על חטא" על אי יכולתה להפגין קירבה למפגינים.

ניתוח חודר בשאלה מה עושה הקורונה לעצם כתיבת השירה נמצא אצל יהודית אוריה: המגפה מעוררת את ההשראה, או לפחות מגרה ותורמת ממד של רגישות נוספת המאפשרת להעלות אל הזכרון נושאים ודמויות (את אביה). היא אף מרמזת כי לפני כן "היינו בלי אמונה, בלי דמיון בלי אמנות", ומשנקטה בלשון רבים – "היינו", נפתחת אפשרות להתווכח עמה. המגפה משפיעה על תכני חלומותינו ו"משחררת" פחדים שמקבלים ביטוי ביצירה. כך, בחלומה של אוריה שיש בו "אפוקליפסה" יהודית - גרוש, מנוסה והשמדה חלה תפנית פתאומית - בהופעתה של השירה היוצאת מפיו של דג, אשר כמו באגדה על הדיג ודג הזהב מרמזת על הבטחה ותקווה שמימושה תלוי בנו.   

אפוקליפסות, גדולות וקטנות (ללא קשר למגיפה) הם המוטיבים המרכזיים בשני ספרי שירה מצוינים, שהתפרסמו השנה ומקבלים ביטוי רחב בגיליון זה, בשתי רצנזיות מאת שמעון רוזנברג: "כשהגענו מן הים" של דוד פלמה, ו"אפוקליפסות קטנות" של אשר גל.

גיליון זה כולל שירים של 31 משוררות ומשוררים, וסיפורים של  10 סופרים. כאמור, רק חלקם עוסק במגיפה. בין המשוררים  - שני משוררים שנערכו והובאו לדפוס על ידי נמרוד שולדר: צלאח עבד אלצבור, משורר מצרי, ששירו תורגם מערבית על ידי נמרוד, ושיר של אחותו אסנת כהן ז"ל.

מאחלים לכם קריאה מעניינת ומאתגרת

​

בברכה

נעמה ארז ושמעון רוזנברג

משתתפים בגליון