תמרה אבנר  

 

זמן אררט

 

בְּקַפְּסוּלַת חֲדַר הַשֵּׁנָה אֲנִי מִסְתַּגֶּרֶת, מַשְׁלִיכָה אֶת הַבְּגָדִים מֵהָאָרוֹן אֶל הַמִּטָּה.

עַל פִּי הַשִּׁיטָה הַיַּפָּנִית עָלַי לְקָרֵב כָּל בֶּגֶד אֶל מַפְתֵּחַ הַלֵּב

לִשְׁאֹל: הַאִם יֵשׁ בְּךָ שִׂמְחָה?

 

חֲפָצִים נוֹשְׂאִים עִמָּם חֲוָיוֹת-חֲוָיוֹת, מְטַפְּסִים אֶל הַתֵּבָה, רֶגַע לִפְנֵי הַיּוֹנָה.

אֲנִי מוֹדֶדֶת מוּל הַמַּרְאָה. זוֹ שְׁעַת מִבְחָן,

עֲלֵיהֶם לָצֵאת אֶל מִחוּץ לְעַצְמָם, לְהַדְבִּיק אוֹתִי בַּגֶּשֶׁם הַמְּרַקֵּד בְּתוֹכָם.

 

בַּחוּץ אָדָם מְטַיֵּל עִם כַּלְבּוֹ, זוֹרֵק אֶת גְּלָלָיו בְּשַׂקִּית אֲטוּמָה,

זִכְרוֹנוֹתָיו מְהַלְּכִים בֵּין הַטִּפּוֹת, הַרְחֵק מֵעָלָיו.

זֶה טוֹב, לִכְאוֹרָה. שַׂקִּיּוֹת אֲטוּמוֹת, גַּם מֶרְחַקִּים, מוֹנְעִים הַדְבָּקָה. קִרְבָה הִיא סַכָּנָה.  

מִבַּעַד לַחַלּוֹן, בְּמֶרְחָק בָּטוּחַ מִמֶּנּוּ, אֲנִי תּוֹהָה.

 

הִגִּיעַ זְמַן אֲרָרָט. הָעוֹלָם מְבַקֵּשׁ אוֹתִי בְּרוּרָה וְחַדָּה עַכְשָׁו:

הַאִם יֵשׁ בָּךְ שִׂמְחָה?

 

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בְּשׁוּלֵי חֲצָאִית בַּד פִּרְחוֹנִית וּקְצָרָה.

קָנִיתִי אוֹתָהּ בְּיוֹם שְׁטוּף חֵשֶׁק בְּשׁוּק הוֹמֶה אָדָם בְּפָּרִיז לִפְנֵי כְּרֶבַע מֵאָה.

הִיא מְפַרְפֶּרֶת בֵּין יָד לַלֵּב, אוּלַי תִּסְתַּחְרֵר וְתִזְהַר בָּאוֹר הַמְּרַפְרֵף בֵּין תְּרִיסֵי הַחֶדֶר,

מְבַקֶּשֶׁת לְנַעֵר מִתּוֹכָהּ פֵּרוּרֵי שִׂמְחָה.

 

בְּשַׂקִּית הָאַשְׁפָּה שֶׁבַּפִּנָּה נֶעֱרָמִים כֵּלִים מְרוֹקָנִים, בַּדִּים מְבֻדָּדִים שֶׁלֹּא הֵנִיבוּ סִימָן.

מֵאָז הַמַּבּוּל הַהוּא נָפְלוּ וְקָמוּ סְכָרִים שֶׁל אַהֲבָה.

בְּזָוִית הָעַיִן נִלְכֶּדֶת מַרְאָה מְלֻטֶּשֶׁת בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה.