עודד בן-דוֹרי

 

​

חיי שגרה

 

הַכַּר הַגָּדוֹל עָלָיו נִשְׁעַן גּוּפֵךְ

כְּשֶׁאֲנִי כִּמְעַט נִרְדַּם

וְאַתְּ מֵנִיקָה

דּוֹחֵק אוֹתִי אֶל קְצֵה הַמִּיטָּה

 

גְּבוּל מְלָאכוּתִי

מַעֲשֶׂה יְדֵי אָדָם

מֻנָּח שָׂם

כְּמוֹ הָיִינוּ שְׁתֵּי מְדִינוֹת

שְׁכֵנוֹת

 

וְעוֹד מְעַט עוֹבֶרֶת עָלֵינוּ

מִלְחֶמֶת מֵאָה הַשָּׁנִים

כְּשֶׁאֲנִי מֵעֵז וְדוֹחֵף אוֹתָךְ

עִם רֶגֶל שְׂמֹאל

אֶל גְּבוּלֵךְ הַצָּרְפָתִי

לְחִימָה בַּעֲצִימוּת נְמוּכָה

 

לְרֶגַע נִדְמֶה הָיָה

כִּי וִתַּרְתִּי

עַפְעַפַּי כְּבֵדִים עָלַי

הַפְסָקַת אֵשׁ

נִשְׁקֶלֶת בְּכֹבֶד רֹאשׁ

אַךְ כְּבָר הַמַּעֲרָכָה מִתְחַדֶּשֶׁת

וְגַם יָדַיִם נִשְׁלָחוֹת

אֶל קַו הַחֲזִית

אָלְבְּיוֹן הַבּוֹגְדָּנִית

מַכָּה שֵׁנִית

 

גַּם הֲפוּגוֹת יָדַעְנוּ

בְּמִלְחֶמֶת הַהַתָּשָׁה

חֲפִיר עָמֹק

מָתוּחַ לְאָרְכָּהּ שֶׁל הַמִּיטָּה

וְאֵין שִׁיטָה

אוֹ תַּכְסִיס

שֶׁיָּכוֹל לַמִּכְשׁוֹל הַזֶּה

 

אֵיבָרַיִךְ נִשְׁלָחִים

מֵעַל הַתְּעָלָה

כְּמוֹ גֶּשֶׁר גְּלִילִים

וַאֲנִי מַזְעִיק כֹּחוֹת שִׁרְיוֹן

לְהָגֵן עַל קַו הַמָּעֻזִּים

לִפְנֵי שֶׁיִּתְמוֹטֵט

עַל רָאשִׁי

הַמַּעֲרָךְ כֻּלּוֹ

 

שְׁלַב הַגִּישּׁוּשִׁים נִמְשַׁךְ

עַד שֶׁקַּרְנֵי הַשַּׁחַר מַפְצִיעוֹת

נְסִיגָה לֹא תִּתְבַּצֵּעַ בִּשְׁלַבִּים

אֶלָּא בְּמַהֲלָךְ אֶחָד

כְּמוֹ בְּכִי הַתִּינֹקֶת

שֶׁפָּסַק בְּרֶגַע

וּכְבָר הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָהּ מָקוֹם

לְהִצְטַנֵּף

וּלְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם

בֵּינֵינוּ