שרית גרדוול

 

​

זמן מגיפה

 

הוא ישב על המיטה בחדר השינה, נוקשה, עקשן. החליפה המגוהצת והמגבעת שנחה סמוך לירכו היו יכולים להטעות, כאילו רק עוד רגע יקום וילך.
היא הביטה בו בחרדה מהולה בייאוש.
רק לא להתווכח שוב, התפללה. רק לא עוד בוקר של מלחמה.

עכשיו כבר היה זמן צוהריים והיא פסעה בכבדות אל המטבח. השנים הכבידו את צעדיה; השנים והוא. בתנועות מכניות הרימה סיר מעמדתו הקבועה בייבוש הכלים. זה חודש שלא טרחה אפילו להחזירו לארון.
לשם מה?

לאחרונה מצאה את עצמה שואלת הרבה את השאלה הזאת: לשם מה?

לשם מה תתווכח איתו כל בוקר?

לשם מה תמנע ממנו לצאת?

לשם מה תשמור עליו כשהוא כמעט מרים עליה יד?

לשם מה תראה את פניו הנזופים, הכועסים, המאוכזבים? את השנאה, הכאב, חוסר האונים?

לשם מה תתעקש על האיש הזה שכבר שנתיים אינו זוכר מי היא עבורו? מי היא בכלל?
רכב המתנדבים עצר מחוץ לבית והיא מיהרה לנגב את לחייה, מופתעת לגלות שאינן רטובות. ייתכן שהייאוש כבר ניצח את העצב? – תהתה כשפתחה להם את הדלת.

חמושים במסכות וכפפות הכניסו המתנדבים ארגז מוצרי מזון יבשים וסל ירקות. היא הצליחה לזהות את חיוכם מבעד לבד העבה והשתדלה לחייך חזרה. אחד שאל לשלומה בקול עמום והיא רק הנהנה ואמרה תודה, תודה וצפתה בהם עוזבים. 

אולי הייתה צריכה לומר להם מספיק, פשוט להחליט שדי: שייגמר האוכל, שייגמרו התרופות, שייגמר הכול.

אולי מחר בבוקר, כשהוא יצעק עליה לפתוח את הדלת ולתת לו לחזור למועדון הקשישים שלו, היא לא תנסה להסביר יותר: ״אהובי, יש מגיפה, אסור לצאת, יש סגר וקשישים כמונו, מסוכן להם מאוד בחוץ״.

אולי מחר היא תפתח את הדלת.

אולי מחר אפילו תתלווה אליו לטיול, בחוץ, בלי כפפות ובלי מסכה. ילכו להם לאיטם בשדרת האורנים, הליכה שאין בה כוונה לחזור.

היא חיפשה משהו אצלה שיתרגש או יזדעזע מהמחשבות האלה והנה, לא כלום. ריקנות שקטה ויבשה. היא התכופפה לשאת את סל הירקות אל המטבח כשבעלה הדמנטי יצא מחדר השינה והתבונן בה, מופתע.

״גברת כמוך לא צריכה לסחוב ככה כבד.״

הוא הרים את הסל על השולחן הקטן והוציא את המצרכים לאט־לאט.

״את יודעת, אשתי מעולם לא סבלה שמישהו אחר אורז לה את המצרכים. תראי, מי סוגר ככה עגבניות? כל האדים האלה מבשלים אותן ועושים מהן רסק."

היא פרמה את קשר השקית.

״אשתך נשמעת כמו אשה חכמה מאוד.״

הוא צחק, מביט בה נבוך, כאילו היה אמור לזכור משהו ושכח.

הריקנות בחזה נשטפה בחיבה מהולה בחמלה.

ועדיין, מחר יהיה יום חדש.

 

ב"ה