ענת שבח
אש
כְּאִילוּ-וורדים, כְּאִילוּ-לימון, או כְּאִילוּ-לבנדר? הַבְּרִיאוּתוֹמֶטֶר בשער תחנת האוטובוס מזהה שהיא הראשונה להגיע, ואחרי שאישר את חוּמה הוא מאפשר לה כניסה ומעניק לה בחגיגיות את זכות הבחירה. היא ממלאה את חלקה במשחק הזה ומסמנת לבנדר (תמיד לבנדר), כאילו האוויר שיוזרם תיכף אל חלל התחנה לא יהיה ממילא בעל אותו ניחוח מלאכותי סתמי שיש תמיד בכל מקום. הַבְּרִיאוּתוֹמֶטֶר מרוצה ומזכה אותה בסמיילי ובאיחולי המתנה נעימה. היא בעיקר מעוניינת בהמתנה קצרה, אבל הצג שבקיר התחנה מראה שהאוטובוס יגיע בשמונה ועשרים וזה עוד הרבה זמן. מנגנון הכיסוי הסטרילי של המושב מנחש את בואה ומחליף בו עבורה נייר חדש נקי. היא מתיישבת ושמה אוזניות, עוצמת עיניים.
ריח חדש-ישן מעיר אותה מספק התנמנמות. ריח לא סביר. לא כאן בתחנה. לא בכלל. עשן סיגריות. היא פוקחת את עיניה. לא טעתה: איזה גבר צעיר צץ לו פה במרחק מושב אחד ממנה, מעשן כאילו כלום, באדישות אפילו. הוא מביט נכחו ומפריח טבעות באוויר. לא, היא לא הוזה – הוא באמת מעשן. לוקח לה עוד רגע להתעשת, ועכשיו היא מתלבטת – תעיר לו או לא? רק שניהם כאן. לא תעיר. מה אכפת לה. בשביל זה יש את משטרת בריאות-העם. בטח יעבור פה פקח עוד מעט. הוא גם בלי מסכה, הבן-אדם. בזול הוא כבר לא יצא מזה.
היא עייפה, מביטה בנייד לראות מה השעה. שמונה. נותרו לה עוד עשרים דקות תמימות לחכות, ואפילו לא דקה אחת פחות, כי האוטובוסים החשמליים האוטונומיים האלה, חסרי הנהג, הרי מדייקים על השנייה. מה עוזר לה הדיוק אם התדירות שלהם היא אפס. אבל הֵיי, אמרו שהשנה תסתיים הרכבת הקלה. אומרים את זה כבר עשר שנים ובינתיים חצי-עיר כבר הרוסה.
כבר חושך. גם בתחנה חשוך, האור משום מה לא עובד. אבל עוד מוקדם - למה היא כל כך עייפה? חשבה שישחררו אותם מהעבודה הרבה יותר מאוחר הערב. תתכוננו ללילה ארוך, אמרו להם, פתחנו פיגור קריטי ביומיים האלה שהמשרדים היו סגורים, והלילה אנחנו חייבים לסיים את הדוחות. בסוף, אחרי שלכאורה תיקנו את מטהר האוויר המרכזי שבגללו ישבו כולם יומיים בבית, לפני שעה הוא שוב התקלקל. קריטי או לא – שום פיגור לא יכול לאלץ אותם להמשיך לשבת באוויר לא מסונן. זה גם בניגוד לתקנות. אז עוד פעם שלחו אותם הביתה. אבל בינתיים אייל כבר התארגן לחזור הערב מוקדם מהעבודה כדי לשחרר את המטפלת ולהיות עם הילדים. הם עלי היום, אמר לה, ארוחת-ערב מקלחות והכל, תישארי שם כמה שאת צריכה, תעבדי בראש שקט.
העפעפיים שלה כבדים, העיניים שוב רוצות להיעצם. היא משעינה את הראש לאחור. הגבר שלידה ממשיך לעשן בשקט, לסלסל עיגולים באוויר. יש לו שיער באורך בינוני ופניו מעוטרות זקן. בטח הריח של העשן נדבק לו לזקן. גם לאייל היה זקנקן כשרק הכירו. היא לא אהבה את זה. אחרי כמה זמן היא בקשה ממנו להוריד אותו, אמרה לו שמעדיפה פנים נקיות. הוא הסכים וגילח. הוא תמיד הסכים לבקשות שלה. זה היה עוד לפני שכולם הורידו את הזקנים שלהם בגלל המסכות. במבט לאחור דווקא היה יפה לו הזקן, וגם התלתלים. הקנו לו מראה שונה כזה, גזעי. כמו הגברבר הזה שכאן... שגם מסכה הוא לא טורח לשים, מאיפה הוא הגיע בכלל.
עוד יניקה מהסיגריה, עוד סלסולי עשן. העיניים שלה עוקבות מהופנטות אחר כל שאיפה שלו, מביטות איך הכתום שבקצה הסיגריה מתלקח להרף עין וזורח בחושך בצהוב בהיר, ואחר כך מועם חזרה לכתום. צהוב – כתום. צהוב - כתום. ההבהוב הזה מכשף אותה. בהדרגה האפר הולך ומתארך והסיגריה מתמעטת. היא מסתכלת כאילו אף פעם לא ראתה דבר כזה. היא ראתה. אבל מזמן. מזמן מאד.
פתאום הצג של התחנה מצפצף ומציג איזו הודעה בהולה במסגרת אדומה: האוטובוס של שמונה ועשרים נתקע עקב תקלה טכנית, ולא יגיע. האוטובוס הבא: תשע ועשר דקות. אוּף! אוּף!!!
הגבר מעיף בשלווה את בדל הסיגריה שלו, וקם. "אני הולך להסתובב קצת בינתיים, את באה?"
"מה?!"
"אין לך מה לשבת ולחכות פה כמו אידיוטית. נלך קצת, נחזור. יאללה בואי."
הוא מסתובב מבלי לחכות לתשובה ומתחיל ללכת. והיא - כנראה שבאמת הוטל בה כישוף. היא קמה והולכת אחריו.
הם פוסעים ברחובות הכמעט ריקים של העיר. מעט מאד אנשים. בְּמַסֵכות. במבטים כבויים. נמנעים זה מזה. מי שאין לו משהו מסוים לעשות לא נמצא בחוץ עכשיו. למה לבזבז את מכסת ימי החוץ המותרים על שוטטות סתם כך. יומיים בשבוע – זה מה שמוקצה עכשיו לכל אחד. התכלית: "וויסות העומס האנושי". (לשון פשוטה: מניעת צפיפות). נודה לך מאד אם גם תודיע מראש באפליקציה של בריאות-העם באילו ימים בחרת. האנשים ממושמעים, משתפים פעולה. נושאים עימם את הטלפון לכל מקום כדי שהמשטרה תוכל בכל מקרה לאכן ולבדוק – עברת או לא עברת על המכסה. היום הוא האחרון שלה לשבוע הנוכחי. מה היא משוטטת כאן עם הגבר הזה, מכלה עליו את יתרת ההקצאה שלה. מה היא עושה אתו בכלל.
עד כה הם לא מדברים. הם צועדים בשקט, מתרחקים קצת ממרכז העיר, מהחפירות הפעורות במרכזי הכבישים, שוממות כמו מסיבה שנזנחה, מוקפות בסרטי אזהרה ובשלטים שתאריך סיום העבודות נמחק ונכתב בהם כל הזמן מחדש. עכשיו הרחובות כבר קטנים יותר, הבניינים נמוכים וישנים, יש עצים. היא לא מזהה איפה הם בכלל. "לאן?", היא שואלת. "תיכף תראי", הוא לא מסגיר, "את לא רעבה קצת?" האמת שכן, מאז הצהריים לא הרימה את הראש מהמסך. היא ממשיכה לפסוע אתו, מסכינה עם אי-הידיעה. הפעם האחרונה שנתנה לאייל להפתיע אותה היה ביום השנה הראשון לנישואיהם. הוא הכין לה אז יום-כייף מבלי שידעה, והיא לא רצתה לקלקל לו וזרמה לאורך כל היום עם כל מה שטרח עבורה, והתאמצה וגם היתה נחמדה. אחר כך הוא כבר ידע לא לעשות לה את זה יותר. כל רעיון לבילוי היה צריך להיבחן בקפדנות מראש, לעבור סינון והסכמה מסודרת. עם הזמן הוא בא עם פחות ופחות רעיונות, עד שהפסיק בכלל. הבילויים שלהם נעשו מועטים, צפויים. סדר היום שלהם חזר על עצמו, נעים אבל חדגוני. איזו השראה ניטלה.
ריח מתוק עולה פתאום באפה. ריח טוב, חמים. היא עדיין לא מצליחה לזהות אותו, אבל הוא מעלה בה זכר של עולמות ישנים, מקומות אחרים, זמנים נשכחים. בהמשכו של הרחוב הקטן החשוך שהם פוסעים בו עומד אדם מבוגר וקולה משהו על חבית אש פתוחה. כשהם מתקרבים היא רואה: דוכן ערמונים. לא יאומן. הם ניגשים, והבחור מחייך אליה בעליזות: "התרשי לי, גבירתי, להזמין אותך למנת ערמונים?" הוא קונה שקית והם מתיישבים על מדרגות הכניסה לחצר של איזה בית סמוך, ואוכלים. מלבדם ומלבד מוכר הערמונים הזקן אין איש בסביבה. אבל הוא ממשיך לקלות אותם בנחת בדוכן שלו כאילו זה הדבר הטבעי ביותר לעשות כאן. כאילו אנחנו בזמן אחר, כשאנשים עוד הלכו מחובקים ברחוב, חייכו, קנו ערמונים.
טעים לה. היא מתמכרת לחמימות הנעימה שחודרת מהפה אל הגרון ומשם לכל קרביה. כמעט שוכחת לתהות איך הזקן הזה לא מפחד להבעיר ככה אש גלויה ברחוב. איך עוד לא עלו עליו וסילקו אותו מכאן. אסור יותר להבעיר אש בחוץ. זה אסור. אסור מאז מעשי ההצתה ההם לפני שנים, כשהכול רק התחיל, כשאנשים מיואשים הבעירו בַּכִיכָּרוֹת צמיגים ואחר כך גם את עצמם, כשנלחמו פה עוד פעם אחת אחרונה על עולם שחרב, על פרנסה נגזלת, על החיים.
הם מסיימים לאכול את כל הערמונים שבשקית וממשיכים לשבת עוד קצת. היא עדיין לא יודעת את שמו, לא יודעת עליו דבר, בעצם, אבל נוח לה בכך. גם מצדו לא ניכר איזה עניין אישי בה, נראה שהוא סתם שמח על החֶבְרָה. הם מפטפטים קצת. הוא מספר לה בדיחות קרש מטופשות ובעל כרחה היא צוחקת. נעים לה לשבת שם. נעימים לה אוויר הערב הטרי וריחות של ילדות שמשב רוח מזדמן נושא אליה מהעצים הוותיקים. היא כבר לא עייפה.
הוא קם ראשון: "ממשיכים?"
והשעה? והאוטובוס שהיא צריכה להספיק אליו?
"יהיה עוד אוטובוס", הוא אומר, לא נזקק עכשיו להרבה כדי לשכנע אותה. ממשיכים.
הם צועדים ברחובות שנעשים יותר ויותר צרים, באזור של העיר שלחלוטין לא מוכר לה. נראה שהוא דווקא יודע את דרכו, והיא פשוט הולכת אתו - משהו מִצַעדו הקל, המשוחרר, דבֵק גם בפסיעתה. בגלל שפנו לא מעט לימין ולשמאל איבדה לחלוטין את חוש הכיוון שלה. בכל זאת היא אינה שואלת אותו לאן הם הולכים, לא דוחק לה לדעת.
ריח המלח מכריז עליו לבסוף עוד לפני שהוא נגלה לעיניהם. כמה זמן לא היתה בים? כמה צריך היה אייל להפציר בה בהתחלה שילכו אליו כשעוד היה פתוח בפניהם תמיד בכל זמן שיחפצו? בואי נלך לים - הוא היה כמעט מתחנן - והיא היתה מסרבת לו פעם אחר פעם: הזפת, החום, החול שנכנס לכל מקום בגוף, לבגדים, לחפצים. עכשיו היא מתגעגעת.
רק כשהם כבר ממש יורדים לחוף היא רואה את המדורות.
הן פזורות על החוף לכל אורכו, קרובות לשפת המים ורחוקות יותר, קטנות ויותר גדולות, מאירות את הלילה בחרוטי אש כתומים. היא לא ראתה כאלו שנים. מאז הפעם האחרונה שעוד חגגו כאן את ל"ג בעומר והיא ואייל לקחו את שחר המנומנם – הדסי עוד לא היתה - בעגלת התינוק שלו לסיבוב מדורות שכונתי, מצביעים לו בהתרגשות של ילדים על להבות האש ואומרים לו: תראה, תראה.
הם פוסעים על החוף בין המדורות, בין האנשים שיושבים מסביבן כתף לכתף, קרובים, נוגעים. כשהיא עוברת על פניהם היא קולטת פיסות דיבור, קולות צחוק, פה ושם נגינת גיטרה. יש בהם נינוחות. כאילו טבעי שישבו כך מסביב למדורה ואין ברור ושגור מזה. כאילו זהו עולם של פעם, לפני שנים, והזמן פשוט עצר מלכת. מה זה החוף הזה. אולי הגיעה ליקום מקביל.
"ג'וני! אחי, מַי מֵן!" - קופץ עליהם פתאום מישהו מאחור, יותר נכון על הבחור שאיתה, כמעט מפיל אותו מרוב אהבה – "איפה נעלמת, גבר?". "חבר'ה – ג'וני פה!" הוא צועק אל החבורה שבמדורה הקרובה, "ג'וני!". הבחור – ג'וני, כך מסתבר – צוחק ומחבק אותו. מכיוון המדורה מישהו צועק "תביא, תביא אותו אלינו", כמה בנות צווחות "ג'וני, מַיי לַב". ועוד אחד צועק "ותביא גם את החברה שלך!". ג'וני תולה בה מבט שואל והיא מהנהנת, מסכימה. הם מצטרפים למדורה.
אלה חבר'ה צעירים כמוהו, חבורה מגובשת, כך נראה, וכולם מכירים אותו שם. ניכר שהוא אהוב שם, והאהבה שלהם מואצלת גם עליה. לגברים היא עניין חדש לענות בו והם מתבדחים איתה ברוח טובה, והבחורות חביבות, מחייכות אליה באחוות נשים. נראה שהם כבר יושבים הרבה זמן שם על החוף, אם לשפוט לפי העליצות היתרה ופחיות הבירה הריקות. אחרי דקות ארוכות ההתרגשות מהמפגש עם "ג'וני והחברה שלו" שוככת, והחבורה מפסיקה למקד בהם את כל תשומת הלב, מניחה להם. ג'וני כורך לרגע את ידו סביב כתפיה, שואל: "את בסדר?" היא מחייכת: "כן, בסדר", וממשיכה משועשעת: "אז מה, באמת קוראים לך ג'וני?" הוא מרפה ממנה וצוחק. "הטמבלים האלה שכאן באמת קוראים לי ג'וני. כל אחד יכול לקרוא לי איך שהוא רוצה. זה חשוב?" גם היא צוחקת: "לא, לא חשוב". עובר בה הרהור שבאמת לא חשוב לה מה שמו האמיתי. שבכלל, "האמת" היא מושג מתעתע על החוף הזה. אולי זה הכל חלום, היא חושבת. אבל בחלום הזה, בחוף, ב"ג'וני", היתה איזו רוח חופשיה שדברה אליה, שהיתה אמיתית עבורה יותר מכל מציאות מעוותת שם למעלה, בעיר. היא מביטה בג'וני, עדיין מהורהרת, והוא בתגובה מחייך אליה בחיבה ומושך אותה אליו קלות. מגע גופו חמים. יש לו ריח טבעי, אנושי, נעים, כזה ששנים לא הריחה אחרי שלימדה את אייל להשתמש בדאודורנט ובאפטר-שייב ולבוא אליה תמיד רק כשהוא מקולח ונקי. אייל! - היא נבהלת פתאום – כמה זמן היא כבר פה? מה השעה כבר?! היא משתחררת מהחצי-חיבוק ושולפת את הנייד מתיקה. כבר כמעט אחת-עשרה בלילה, ויש גם הודעה מוקדמת יותר מאייל: "הכל בסדר. הילדים היו מתוקים, ואני אפילו יותר: האכלתי, קילחתי, הדסי קבלה סיפור אחד לפני השינה ושחר שניים. גמור מעייפות, הולך לישון תיכף גם. אל תעבדי קשה מדי. לילה טוב."
ג'וני מתעקש ללוות אותה חזרה על אף שהוא עצמו כבר לא נזקק עכשיו לאוטובוס ההוא. כשהם עולים חזרה מהחוף העיר מקבלת את פניהם בדממה. אין איש ברחובות. רק אוטובוסים אוטונומיים ריקים מאדם חולפים על פניהם במועדים קצובים. הם פוסעים זה לצד זה בשתיקה. היא מכונסת בעצמה, בגל הצער והחרטה שהלך ונבנה בה מבלי משים כל הערב ועכשיו שוטף אותה בעוצמה. אייל. מה עוללה לו כל השנים האלה. אייל.
קרוב למרכז העיר הם עוצרים. היא משכנעת את הבחור שזה בסדר ומפה תמשיך כבר לבד, והוא מבין ונעתר לה. "טוב, ג'וני", היא אומרת לו, מדגישה את ה"ג'וני" בחיוך כאילו מבודח, "אז אומרים שלום?" יש לה באמת ובתמים צורך בטכס פרידה, והיא מושיטה לו את ידה ללחיצה חגיגית משהו. הוא לוחץ ברצון את ידה חזרה: "שלום חמודה." גם הוא מחייך, אבל היא דווקא מרצינה פתאום כשהיא משתהה עוד רגע לפני שהיא משחררת את ידו והולכת ממנו: "תודה. תודה על הכל".
אזור מרכז העיר מואר לגמרי, ולא מפחיד עבורה לצעוד בו בגפה. המחשבות שלה חוזרות לאייל, ולזמן מה רוח חדשה עולה בה והיא נודרת נדרים שבינה לבינה ומבטיחה הבטחות ונמלאת תקווה שמחישה את צעדיה. את חפירות הרכבת הקלה היא עוד עוקפת בצעד נמרץ, אבל כשהיא הולכת ומתקרבת לתחנת האוטובוס היא נתקעת מאחורי אנשי חוליית-חיטוי בחליפות החלל הלבנות שלהם שהולכים ומזליפים נוזל מְעַקֵּר על המדרכות, ופתאום היא חשה איך חוזרת ועולה בה העייפות.