עפרה שלו            

 

***

זוֹ הַיְּשֹׁרֶת הָאַחֲרוֹנָה

שֶׁל הַלֵּב שֶׁלָּךְ.

הָעִקּוּלִים, הַפִּצּוּלִים

הִטּוּ אֶת הַכַּף, לֹא

נוֹתְרוּ מֹאזְנַיִם

לֶאֱמֹד אֶת שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל

בֵּין הִגָּיוֹן לַטֵּרוּף,

בֵּין חֹם לִרְתִיחָה,

בֵּין הָאֱמֶת לַשֶּׁקֶר אֶצְלְךָ,

בֵּין שִׂמְחַת הַלֵּב לַכְּאֵב.

כְּבָר יָמִים רַבִּים

הוּא מִשְׁתּוֹלֵל,

מַחֲלִיק בַּמִּדְרוֹן

אוֹ מִתְנַפֵּץ מִגֹּבַהּ רַב,

וְכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ אַתְּ

מְקוֹשֶׁשֶׁת אֶת

שְׁאֵרִית כּוֹחוֹתַיִךְ

לְהָרִים אוֹתוֹ

מֵרִצְפַּת חַיַּיִךְ.