יהודית אוריה
איזה כלים שבורים היינו, בלי אמונה בלי דמיון בלי אמנות עכשיו במגיפה
בְּבַיִת כַּפְרִי קָטָן עַל פִּסְגַּת הַר גָּבוֹהַּ בִּצְפוֹן סִין,
נַעֲרָה מַדְלִיקָה מְאוֹרוֹת קְטַנְטַנִּים
מְשׂוֹחַחַת עִם הַיָּרֵחַ הַזּוֹרֵחַ בַּכָּחֹל הֶעָמֹק,
בְּפֶסְטִיבָל אֶמְצַע הַסְּתָו.
סְטוּדֶנְט מְאֹהָב בְּנַעֲרָה כַּפְרִית,
בְּסֶרֶט סִינִי מִשְּׁנוֹת הַתִּשְׁעִים.
הַבַּמַּאי כַּנִּרְאֶה אָהַב אֶת שִׁירַת טָאגוֹר.
בְּנִי מְנַגֵּן אַחַת מֵהַוַּרְיַאצְיוֹת עַל קוֹרֵלִי שֶׁל רַחְמָנִינוֹב,
רְסִיס-שְׁבוּעָה אֶחָד מִתְגַנֵּב לְאָזְנִי.
אֵיזֶה כֵּלִים שְׁבוּרִים הָיִינוּ, בְּלִי אֱמוּנָה בְּלִי דִּמְיוֹן בְּלִי אָמָּנוּת
עַכְשָׁו בַּמַּגֵּפָה –
יֵשׁ מִלִּים שֶׁהֵן כַּחֲלוֹם. אֱמֹר אוֹתָן,
וִיתְנַפְּצוּ לִרְסִיסִים.
זֶה הַזְּמַן שֶׁאָבִי חוֹזֵר אֵלַי, וַאֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ
וַאֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁיר.
הַבֵּט, חֲדֹר לְזִכְרוֹנוֹתַי, בַּעֲדִינוֹת.
מָה מְשַׁנֶּה אֶת הַקּוֹלוֹת,
כְּעוּגִיּוֹת-אָנִיס
חוֹזֶרֶת בּוֹ נִשְׁמָתוֹ כְּשֶׁל נַגָּר סִינִי עַתִּיק,
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת
שִׁיר.
חלום
כַּנִּרְאֶה בִּגְלַל הַסֶּגֶר חָלַמְתִּי שֶׁהָיָה גֵּרוּשׁ גָּדוֹל, הַפַּעַם הַיְּהוּדִים נִצְטַוּוּ לָצֵאת עַל רָהִיטֵיהֶם לָרְחוֹבוֹת וּלְהִתְכּוֹנֵן לְמַסָּע גָּדוֹל.