ירון פז
מוות, אבל רק כמעט
אלישבע נמתחת. נופלת על הרצפה. עיניה מגולגלות לאחור. יואל עוזב מיד את סיר הבשר. באופן מפתיע הוא דווקא מתפקד, הגבר שלי. מַנשים אותה למרות שלא בטוח שצריך. אני רצה, חסרת נשימה, לחפש איזה ריינג'ר. חייב להיות להם איזה אמבולנס, איזה רופא, כאן בפארק. מחפשת ואף מוצאת.
האמבולנס דוהר, יואל איתה, ואני מאחור מנסה להיצמד לגלגלים המייבבים. אלישבע שלי, מה קורה אתך? שייסע כבר הנהג האידיוט הזה, מי הוא בכלל שהוא מרשה לעצמו לתת זכות קדימה בכביש על חשבון החיים של הבת שלי?
ואני חושבת לעצמי שזה לא יכול להיות. כי הורים תמיד צריכים למות לפני הילדים שלהם, לא להיפך. רק אצלנו במשפחה הכול הפוך. כי אימא שלי, וגם אחותה, שתיהן הסתלקו להן לפני הוריהן. השאירו אותם לדעוך אט, אט, כנרות ששעוותם כלתה ופתילם שורף את עצמו לדעת. כשאני חושבת על כך שנית, אני מבינה שישנם צדדים נוספים. שאותם דברים הנחשבים למגונים בעיני אדם אחד, בהיותם שלא כדרך הטבע, אינם כך עבור האחר. בשבילו הם התגלמות הסדר האלוהי. הקוהורנטיות של הבריאה, כפי שיואל אומר תמיד. קחו לדוגמה את מות אמי. כלום ניתן להסתכל עליו כנוקע את גלגלי הזמן? הרי איש לא יכחיש את העובדה שמותה קדם למותי, ולפיכך מותה, קודם זמנה, המוחזק על ידינו כמגונה בהתייחס להוריה, אינו מגונה כלל וכלל בהתייחס לבתה.
אבל אני איני יכולה להרשות לעצמי לשקוע בחלומות בהקיץ בזמן שהבת שלי, עצמי ובשרי, מגולגלת-עיניים באמבולנס המרחף לו לאוסטין על ה 35I. אלישבע, תתעוררי, אני צועקת לה מהניסאן האדומה שלנו, הדולקת אחרי האמבולנס. אלישבע, תתעוררי, אני בוכה, מיללת, ועכשיו גם מאיימת. אם אתה לא מעיר אותה עכשיו, אבל ממש עכשיו, אני חותכת לך ת'ביצים. בלי רחמים. נשבעת. אתה שמעת אותי, אלוהים?
מונדיאל
איש גדול שוכב מולי על גבו. אני מסתכלת עליו. הוא, לעומת זאת, מסתכל על המסך שמולו כאילו היה זה משחק הגמר במונדיאל. אבל כאן לא מונדיאל. כאן למשחקי הגמר יש אופי שונה לחלוטין. אי אפשר להחליף שחקנים תוך כדי, וגם אין הפסקת עשר דקות במחצית. מידי פעם אני מגניבה מבט אל האיש הגדול הזה שפעם היה אבי. הוא כבר לא יקום ממיטתו, את זה אני כבר יודעת, וגם הוא. שכן, אם יש משהו משותף לילדה שגדלה בחינוך המשותף ולאביה הפלאח הרי זו האמונה ברופאים. את אלוהים הרגנו כבר בהתחלה, וגם את המנהיגים כבר צימקנו לגולגולות של אמזונס, אז נשארו הרופאים. לפחות הם.
אני ממתינה לאיש הגדול הזה שיכיר במעשיו. שיבקש סליחה. אפילו במרומז. מדי פעם אני מזכירה לו, למקרה ששכח. מציירת את המקרה בצורה קצת פחות פסקנית. מנסה לאפשר לו לשחרר בדל אחריות. אבל הוא בשלו. "לא היה ולא נברא. אין מצב. זה פשוט נדמה לך. אחותך פשוט הכניסה לך לראש."
"עיזבי אותו" אומרת לי אחותי. "תני לו למות כמו כלב. זה מגיע לו. כל החיים שלו הוא התנהג כמו כלב, אז שגם ימות כמו כלב."
אבל אני איני מסוגלת. אינני מסוגלת להניח לו ללכת מבלי לברר סופית את שהיה שם על הקומביין, שבוע אחרי חג הביכורים. כמו סוזן סרנדון בסרט "גבר מת מהלך" אני חייבת לשמוע את זה מפיו, מתחנן לסליחה. אבל הוא דבק בגרסתו. מכחיש. לעתים, כאשר נדמה לו שהלחץ שלי כבר כבד מנשוא, הוא שוקע לעולם של מלמולים, משל לא הייתי קיימת.
הוא פוקח עיניים, מעיף מבט זדוני במוניטור ובאחת מיישר לו את הקו. גול. שריקת סיום. ניצחון שלו. יצא גבר, הבן-זונה.
באוהלה של תורה
שלשום הרגשתי שאיני יכול יותר. פניתי לפסיכיאטר המקומי. שלח למחוזי. המחוזי סרב לאשפז. שאלתי מה הלאה? העליון? בג"ץ? בדלית ברירה נקשרתי לעמוד באוהלה של תורה. בבוקר הגיעו האחיות לבדוק לי את הדופק. הזקפה אמנם לא הייתה משהו, אבל איכשהו עברתי בשלום את הבדיקה. לאחר מכן הגיעה ארוחת הבוקר- מעי של אותיות מתות. ירקתי. "למה אתה לא אוכל?" אמרו לי. "כל השנים אכלת, ודווקא עכשיו החלטת לירוק לבאר?"
כמקובל במקומות מהסוג הזה מחלקים את הגלולות בצהריים. "אין לי צורך בגלולות" אמרתי להן. "כבר אלפיים שנה כל העולם מזיין אותי וכלום לא יצא מזה, כך שאין מה לדאוג." "מה עם הייסורים?", אמרו "זה לא משהו?"
בערב נתנו לי משהו - משהו. פתרון - סוף הדרך. מנת אופיום של אהבת אויב. סוף סוף נרדמתי. נראה לי שכבר לא אתעורר.