שמעון מרמלשטיין
אִנְתָּ עומרי
שבועות אני יושבת ליד קיר האבן, גופי שרוע על יריעת ברזנט דהוי. יושבת ומחכה לגפן שתצמח, ומתחתיי האדמה משנה כסותה וקוצבת את הזמן. עוד חודשיים, לא יותר, יעלם שער הכניסה לחצר מתחת לעלים. בתחילה ייבלע הפח הרקוע סהרונים בתחתיתו ואחר - שבכת הברזל המתפתלת שתי וערב כנחשי מתכת השולחים לשונם לשמיים.
יום רודף יום ועוד יום. קודם היה זמן אחד, עתה אחר. חגים יחדיו בתנועת מטוטלת, קרבים, לא נוגעים, ובכל זאת חותכים בבשר.
שבועות אני רואה את העלים מבקיעים דרכם מבין השריגים ואת השמש מטה מסלולה. מבוקר לבוקר מקדימה במסעה על אבן הגיר החיוורת. אני עוד בצל, אך חודש יחלוף והכיסא יישטף בשמש וחודש נוסף - והגפן תמלא את חלל הכניסה, תבלע בין עליה כל דמות החולפת בשער.
יושבת בצל ומסתכלת. לא נושאת עיניי למרומים. גם האפור של ענני הגשם, הנערם מעל פסגות ההרים, נרתע מהתהום הכחולה הנפערת מעל. עדיין מנסה הוא לעטוף אותה כבמשחק ילדים, בטרם יגזר לקרעים עם בוא הקיץ.
רפי קרב אלי בהיסוס הבוקר, הצעד שלו, כמו דיבורו, הפך איטי לאחרונה.
"מירי..." הוא נשא דבריו ברכות, כמו היו חפץ שביר. ידעתי מה יאמר.
"לא, לא קר לי הבוקר," קטעתי את מילותיו ומייד התחרטתי.
מרחק נגיעה מגופו, יכולתי לראות את חזהו, מתחת לאפודת הצמר הדקה, מתרומם בקצב הנשימה ואיך הוא קמץ את ידיו קלות, כמו תמיד לפני החלטה, אף זו הפשוטה ביותר. ממש כמו הילד שלנו שמת. "לפחות אביא לך כיסא אחר." שתקתי והוא המשיך להיאבק בשקט המציף את החצר, "פעם קראנו לדבר הזה כיסא נוח. אבל כעת. אולי הגיע הזמן להיפטר ממנו?"
חיכיתי שיתרחק לפני שעצמתי עיניים ולחשתי, יותר לעצמי מאשר אליו, "שום כיסא לא יזוז מהגינה."
רחש צעדיו על שביל החצץ נדם, אך מבעד לחלון, המלווה את המדרגות, שברי מילים ניתזו החוצה. אל הבת שלנו, שניצבה בקומה העליונה, הוא דיבר. חיברתי הברות למשפט שלם ולעסתי חרש: "היא מחכה, אני יודע. כשהיא יושבת כך בכיסא, מול השער הסגור, היא מחכה לו."
שקט ... דממה ... ופתאום קולות צהלה. הבן הקטן מחליק שוב על מעקה המדרגות ומתרגש מחדש. אני מלווה בזיכרון אחר את תנועתו מטה; ידיים קטנות פרושות לצדדים ופה פעור בולע אוויר וצוחק.
לפני ימים אחדים הצצתי בו בהיחבא, אוחז במעקה, מהסס, ואני התאפקתי לא לצעוק לו: "תחליק! תחליק כמו פעם". בכל זאת נשארו לנו ילד וילדה. קודם הם היו שלושה, עכשיו הם שניים. שלושה חודשים חלפו מאז, אין ספק, הזמן הזה - אחר.
צרור מפתחות הורם מהשולחן. לכוד בין שמורות עיניי הנפתחות לחריץ, חלף רפי מקצה הגינה אל קציה וחצה את השער. זו השעה בכל בוקר - לאחר שהילדים עזבו לבית-ספר - בה הוא פונה למכונית. שעה ארוכה הוא יישב, סגור בתוכה, עם ידיים מוצלבות על ההגה, עד שנהמת המנוע תתחיל לנסר ברחוב הצר.
כששב השקט לחצר, שבות עיניי ונפתחות לרווחה, אל הרקיע המכסה על הכול.
צהריים ועדיין אני יושבת. עוד מעט יחזרו הילדים מבית-ספר. יום חמישי היום. הם שבים בו מוקדם. בכיסא, ללא ניע, הברזנט המחוספס נוגע בעור גם מבעד לשמלה והעיניים מתחילות לחפש אחר הדמות הנחבאת בין העלים.
בימים קשים, כשאיש אינו רואה, אני מוציאה את גרבי הצמר האפורים שלבש, עוטפת בהם את כפות רגליי ומסתירה בזוג נוסף. טיול קצר בשכונה, אני בתוך הגרביים שלו, יכולה לחוש בנשימתו ממלאת את שלי.
בסוף אני מקפידה לכבס, לייבש ולטמון אותן מייד בשידה הכבדה, שאיש מלבדי אינו מעז לפתוח.
בבית הסמוך של משפחת בצרי הילדים כבר הגיעו, מרעישים כתמיד. עוד מעט גם המוזיקה הערבית שלהם תתעורר מתרדמתה היישר אל זגוגיות הבתים הסמוכים. מילא בחורף, כאשר הרוחות בהרים מגרשות את כולם פנימה, אבל עם בוא החמסין הראשון, אין לאן לברוח. כעת אין זה מפריע לי עוד, ויש ימים בהם אני אף מחכה לשמוע אותם צוחקים מעבר לקיר האבן.
בשבעה כל הבית היה מלא... מלא בחיילים ... מלא באנשים זרים. רציתי שכולם כבר יעזבו. שאשאר לרגע לבדי, אפילו בלי רפי והילדים.
בלילה האחרון, כשהסתלקו, פתחתי לראשונה את דלת חדרו הריק, אחר את החלון, ישר אל הלילה החורפי. רגע של שקט אל מול אפלה הבולעת הרים וואדיות. רגע לפני שתפרוץ האפלה אל החדר והקור בעקביה. אז עלה מתוכה ניגון כינור חרישי המעיר כלים מלווים ובתוכם רטטה והתעצמה השירה. מיתרי קול נשפכו לחושך, כעננים לא נראים.
בצרי, כך כולם קוראים לו, כאילו אין לו שם פרטי. מר בצרי... גברת בצרי... הבן של בצרי, אפילו אני הפכתי להיות "השכנה של ..." בצרי הבחין בפניי החיוורות המציצות מהחדר החשוך ונבהל. דקה ארוכה הוא השפיל את עיניו לפני שאזר אומץ ואמר בקול חנוק האובד בסלסולי כינור, "מרים. אני מתנצל. הילד הקטן פתח, למרות שביקשתי לא לגעת ברדיו כל החודש." לא הספקתי לומר דבר. המוזיקה נאלמה וכל האורות כבו בביתו בשעת לילה מוקדמת.
לאחר שבוע פגשתי את בצרי בשער הבית. לרגע הוא התגונן, אחר-כך הבין. בסוף קראתי לו חנן והוא קרא לי מירי. "מי הייתה הזמרת בלילה ההוא?" שאלתי אותו.
"אום. אום כולתום בקונצרט החודשי שלה."
"היא מתה מזמן, לא?" ניחשתי בזהירות. הוא שתק, נבוך לדבר איתי על מוות וחייך בביישנות. הוא מוצק ונמוך ממני בראש, אבל נע בזריזות עם גופו הכבד, ומשנה את עמידתו בתחילת כל משפט כמתאגרף בזירה. קרוב, מול עיניי, נרעדו נחירי אפו השבור.
"שנים, מאז שהייתי ילד, מגיעים הצלילים מקהיר. " אמר בקול נמוך ומתרפק. גופו נרגע סוף סוף, רק יד ימינו נותרה מושטת אל מעבר להרים המבותרים בואדיות ובחורשות אורנים. " מי שמתגעגע, מחכה בלילות לקול שלה המתפשט ממרחקים."
חלפו שבועות. בצרי מסר לי עוד ועוד קלטות, של הגדולה מכולם, כמו שהוא קורא לה. רוח חדשה החלה לנשב בבית. לתוך הצלילים הקלאסיים הסתננה מוזיקה של רבעי טונים. פחדתי שרפי ייבהל ויחשוב שאני משתגעת מהכאב. בחשאי הוצאתי את אוסף היידן שהתכסה באבק, החלפתי קלטות והחבאתי במגירות השידה שלמעלה, ליד גרבי הצמר. לפעמים, כאשר האוזניות לראשי, רפי קרב מאחור בידיים קמוצות, מביט בפני המלחין המעטרות כתבליט מוזהב את העטיפה, מניד ראשו, אך אינו אומר דבר.
כנראה שנרדמתי. לא שמעתי איש עובר דרך הגפנים, רק את חבטת המפתחות בשולחן הכניסה. רפי יצא אלי, "כולם כבר בבית, אולי תיכנסי? מהבוקר את מוטלת כך, בלי לזוז, בתוך הכיסא."
יום חמישי היום, האחד במאי, יום חמישי הראשון בחודש. אום כולתום תשיר הלילה. בצרי הזכיר לי זאת כל השבוע: "מירי, ביום חמישי בלילה זה השיא! את חייבת להקשיב."
לאחר ארוחת הערב רק שנינו נותרים בסלון. משבים קרירים חודרים מבעד חריצי החלונות, מתייצבים באוויר החדר החם, דרוכים במקומם. תשע בלילה. כפתור התדרים ביד אחת סורק באיטיות ולוכד את הקריין המודיע על תחילת הקונצרט. יד שניה אוחזת בעוצמת הקול ומגבירה. גם מבלי להסתובב לאחור אני מרגישה את עיניו של רפי דוקרות בגבי יחד עם הצליל הפותח.
מתוך המקלט בוקעים כלי מיתר ועליהם נישא הקול המלטף. נדמה לי שלא רק מביתו של בצרי נאספים הקולות, אלא מכל הבתים שמסביב. אני פותחת את החלונות לרווחה, אל השירה הנעה ברוח בין חורשות אפלות, ממלאת את הואדיות ומטפסת מעלה, אל בני המחליק במדרגות מרומים.
"אינתה עומרי... אתה חיי... אינתה עומרי."