רון סגל
לא שווה פרוטה
המוכרת הביטה בשטר ששכב על הדלפק ועיוועה העוותה פניה מתחת למסכה הרפואית כך שקֶמֶט נחרץ לאורכה.
״יש בעיה?״ שאל חזי.
הוא בחן את השטר וראה קרע שראשיתו בנקודת הקיפול וסופו בזווית שפתיו של זלמן שזר, ששיווה לו חיוך זדוני כשל ג׳וקר.
״סליחה״, אמר ושלף מארנקו את כרטיס האשראי.
״אין לנו אשראי״.
״אני משאיר לך את הכרטיס לערבון. זה ליומולדת של הבן שלי...״ הוסיף.
״מצטערת, אני חייבת לסגור עכשיו״, אמרה במבוכה.
חזי תלה בה מבט בוחן.
״את יודעת מה״, אמר לבסוף, ״אני משאיר לך את השעון שלי; רולקס חדש, שבעת אלפים דולר״, התיר את רצועת השעון הכבד שקיבל כבונוס מהעבודה.
״יש הסגר, סוגרת, מה אתה לא מבין?״
״איפה אני אשיג עוגת ספיידרמן עכשיו?...״ שלח ידו לעוגה.
״אל תיגע!״ הזדעקה. ״ולמה אתה בלי מסכה? יש אנשים מבוגרים ברחוב, לא אכפת לך?״
״תעשי לי טובה...״ התחנן.
״ל א י כ ו ל ה״.
״הבטחתי לבן שלי עוגת ספיידרמן ליומולדת... מה, אין לך ילדים?!״ הטיח בה.
המוכרת קפאה ועיניה רשפו מעל למסכה האטומה. ״לא״, קולה נרעד, ״אין לי״.
חזי חשק את שיניו והשפיל את מבטו. ״סליחה״, מלמל מבלי להישיר מבט, ויצא.
הוא קפץ לכספומט בפינת הרחוב ונעמד מאחורי אישה כבת שמונים שתקתקה באיטיות את הקוד הסודי שלה תוך שהיא לוחשת לעצמה.
״שבע, שבע, אחד, שמונה...״
הכספומט צפצף ופלט את הכרטיס. האישה ניסתה שוב.
״שבע. שבע. אחד. שמונה.״
הכספומט צפצף והכרטיס נפלט במחאה.
״אני לא מבינה...״ אמרה ולחצה בחוזקה על כל מקש.
הצפצוף נורה בשלישית והודעה הבזיקה על המסך.
״אוי!״ קראה, ״הוא בלע לי את הכרטיס!״ היא הסתובבה אל חזי, אובדת עצות.
״את בטוחה שהכנסת את המספר הנכון?״ שאל.
היא הנהנה בפיזור דעת.
״אל תדאגי״, אמר בקול מעודד, ״תבואי מחר כשהבנק נפתח ויחזירו לך״.
״אין לי כסף לנסיעה הביתה...״
״אין לך כסף קטן?״
האישה נענעה בראשה. חזי התחרט כי שאל.
״איפה את גרה?״
״אחוזת צהלה, זה דיור מוגן״.
סבתו התגוררה שם שש שנים עד שנפטרה בשנה שעברה מגידול בבלוטת התריס. תמיד התעצל לבקר אותה, נסיעה של עשר דקות מביתו; פעם היו אלה הפקקים, אחר כך לידת בנו, וכמובן העבודה בבורסה היתה מקור לא אכזב לתירוצים... ועכשיו הגברת הזו, גם היא עם בליטה בגרונה, גם היא מתגוררת באחוזת צהלה, וגם היא בלי גרוש על הנשמה...
״בואי...״ כבר עמד לומר ׳אקח אותך׳ אך עצר בו.
״בבקשה״, שלף את השטר של זלמן שזר. סך הכל היתה זו דרך מוצלחת להרוג שתי ציפורים במכה אחת; להיפטר מהשטר הקרוע ולעזור לגברת במצוקה.
האישה בהתה בשטר כלא מאמינה.
״אני לא יכולה...״
״שטויות״, הושיט את השטר והביט בשעון: שש ועשרים.
״אבל איך אני אחזיר לך?״
״הנה״, שלף כרטיס ביקור, ״סומך עליך״.
״יחזקאל שלח, סמנכ״ל כספים״, הקריאה בקול.
״נעים מאוד״.
״אני נעמי מילר. אז אני אתקשר למספר הזה ונקבע?״
״כן, נקבע״, ניסה לסיים את השיחה כשלפתע ראה מונית מתקרבת.
״או, הנה הטרמפ שלך״, הרים ידו לסמן לנהג לעצור.
נעמי הסתובבה.
״נסיעה טובה!״ איחל.
״תודה לך״, אמרה ופנתה ללכת.
חזי פנה אל הכספומט. הוא תקתק את הקוד בזריזות וקיווה שעוד יספיק לרוץ חזרה למאפייה לפני שתסגר, למרות שהתבייש להראות בה את פרצופו שוב.
הכספומט צפצף.
״לא נכון...״ תקתק שוב.
שוב נשמע הצפצוף.
״בנזו-״ סינן חזי ולפתע נשמעה חריקת בלמים. המונית פלטה את נעמי בתוך עננת עשן, ונסעה. חזי הביט באישה המסכנה נטועה באמצע הכביש.
״מה קרה?״ התקדם לעברה.
״אני בסך הכל השתעלתי קצת״, אמרה.
״זו לא אשמתך״, ניסה לנחם, ״אנשים לחוצים עכשיו עם הווירוס הזה... את לא מסתובבת עם מסכה?״
״בשביל מה מסכה?״
״אנשים בגיל מסוים... כלומר, את בקבוצת הגיל שבסיכון...״
״לא מפחדת משום וירוס״, אמרה והשתעלה בהפגנתיות.
חזי גיחך. יש בה משהו, בזקנה הזו, חשב ולפתע שמע צפצוף .
״שיט!...״ סינן ורץ חזרה לכספומט.
ההודעה על גבי הצג אישרה כי הכרטיס שלו נבלע.
נעמי התקדמה לעברו.
״איך אגיע הביתה עכשיו?״ סנטרה החל רועד.
חזי נאנח. הוא שלח מבט לשעון, אולי בכל זאת יספיק... אבל גם הרולקס לא יכול לעצור את הזמן מלכת.
״בואי״, אמר, ״אקח אותך״.
תוך עשר דקות היו בפתח אחוזת צהלה.
״תודה רבה לך, אתה ממש קָבַלְיֶר!״ אמרה נעמי. ״אפשר להזמין אותך לכוס תה?״
לא היה לו זמן או חשק לכוס תה, אבל תחושת האשם כלפיה לא אפשרה לו לסרב. ואולי יירא את תגובת אשתו כשיחזור הביתה בלי העוגה ואז יצוף שוב הריב הקבוע על הזמן שהוא משקיע בבורסה לעומת הזמן שהוא מבלה עם בנו, ועכשיו הילד, שצריך לחגוג יום הולדת בלי חברים בגלל ההסגר, לא יזכה לעוגה שכה ייחל לה...
נעמי פתחה את הדלת וגיששה בידה אחר מתג האור. היתה זו יחידת דיור בת חדר וחצי עם שולחן עגול במרכזה, מטבחון עם כירה ומקרר שזמזם ללא הרף.
״הבן שלי היה מתפלץ אם היה יודע שהכנסתי אותך...״ אמרה. ״סופסוף יש לו תרוץ לשים אותי בהסגר״.
נעמי הניחה קומקום על הכירה והכינה שני ספלי זכוכית עם תיונים ירוקים של ויסוצקי. היא שלפה מהמקרר עוגת שיש עטופה בניילון נצמד.
״מתכון שלי!״ אמרה בגאון.
״הלואי שהייתי יודע לאפות״, אמר חזי.
״זה לא מסובך״.
״פשוט לבן שלי יש יום הולדת מחר והייתי אמור לקנות לו עוגת ספיידרמן...״ פרק את ליבו.
״זו עוגה מיוחדת?״ שאלה בתמימות.
״ספיידרמן, את יודעת, איש העכביש?... הבן שלי מת עליו״.
״עכביש?... לעוגת יום הולדת?... אמא שלי תמיד אפתה לי עוגת שיש ליום הולדת וזו העוגה שהכי אהבתי״.
״בסוף לא הספקתי...״ המשיך בשלו.
״הנה תראה״, נעמי קמה ממקומה, הלכה לחדר השינה וחזרה עם אלבום עבה בכריכת עור חומה. בין דפיו תמונות מצהיבות של משפחה נאה: אב, אם ובת.
״זו המשפחה האמיתית שלי – לא הבן שלי ששם אותי פה ולא בא לבקר, הסגר לא הסגר...״ אמרה בטרוניה.
היא הצביעה על תמונת הילדה וכתר נייר לראשה, ״זה יום הולדת שנים-עשר שלי, בת מצווה, ואמא אפתה לי עוגת שיש״.
״יפה מאוד״.
דמעה עתיקה, משומשת, נקוותה בזוית עינה של נעמי, ניתקה וגלשה במורד עדשת המשקפיים.
״לקחו את אמא לאושוויץ״, לחשה לפתע.
משך שניות מספר נשמע רק זמזום המקרר בחדר.
״אני מצטער״, אמר חזי. הוא לא ממש ידע איך להמשיך מכאן.
״ואבא?״ שאל לבסוף.
״את אבא לא. אתה יודע איך הוא גילה שלקחו אותה?״
״איך?״
״היא כתבה לו גלויה ברכבת וזרקה אותה מהחלון ובגלויה היא ביקשה ממי שיימצא אותה שישלם בדואר את הבול ואבא יחזיר לו״.
״ומישהו מצא?״ הסיפור התחיל לעניין אותו.
״כן!״ זיק ניצת בעד משקפיה של נעמי, ״ושלח! ואתה יודע מה אבא עשה?״
״שילם את הבול?״
״אבא עלה על רכבת – היהודי היחיד בהונגריה שנסע מר-צו-נו לאושוויץ בשביל להוציא אותה!״
״ומה קרה להם?״ שאל בסקרנות.
״מה קרה להם?...״ הדהדה את שאלתו.
״מה?...״
זמזום המקרר.
לפתע משקפיה נשמטו מאפה ונחתו על האלבום. פיה נפתח מעט וסנטרה נסוג. נעמי שקעה בתנומה.
הקומקום החל שורק. חזי קם וכיבה את הלהבה. הוא מזג לעצמו כוס תה והמשיך לעלעל מעט באלבום. הילדה הקטנה עם כתר הנייר לראשה נגעה לליבו יותר מאשר בת דמותה הזקנה. קשה להאמין שזו היתה פעם ילדה קטנה. כמו בנו.
הוא השיב את האלבום למדף קטן בחדר השינה והתיישב על כורסה כבדה בפינת החדר. השעה היתה רבע לתשע. עד שיחזור הביתה אשתו כבר תישן. מוטב שיישאר ער עד שהמאפייה תפתח, בשש נדמה לו; אולי המוכרת תתחלף בינתיים...
בעודו מגלגל את המחשבה הזו לסופה נרדם יחזקאל על הכורסה של נעמי.
הוא התעורר ותחושת מחנק אוחזת בגרונו. חדר השינה של נעמי היה כגודל חדר הארונות בביתו. הוא התמתח והביט בשעון: חמש וחמישים. ריח מתוק הסתנן לנחיריו.
על שולחן המטבח המתינה עוגת שיש חתוכה ומולחמת לה יחדיו בצורה שהזכירה חרק כלשהו. לצידה גליל ניילון נצמד ופתק:
בוקר טוב יחזקאל
הלכתי להתעמלות בוקר במועדון
אפיתי עוגת עכביש לבנך (שכחתי לשאול לשמו)
תמתין שתתקרר ותעטוף אותה בניילון הנצמד
מזל טוב
נעמי
חזי חייך לעצמו ועטף את העוגה שהתקררה בינתיים. הוא הפשיל שרוולים, התיר את רצועת השעון הכבד ושטף את כוסות התה בכיור.