מורן קבסו
פיות מחוץ ליער
הדבר האחרון שהרגישה היה ריח הדשא הרענן שנישא ברוח הבוקר, דוקר באפה. זה מכבר נמאסה עליה הישיבה על ספסל הנדנדה החדש לצליל פכפוך מי המזרקה הניתזים בשלווה, והיא חיפשה ברגלה אחר הכפכפים התכולים עם הפרח דמוי היהלום, אבל מצאה דבר-מה קשיח שם, בחצר המטופחת, ומיד הרגישה כמו צעצוע הנלפת באמצעות הצבת הענקי במכונות שבקניון, שם ניסתה תמיד לזכות באחת החיות החייכניות, אך אלו נפלו בחזרה אל חבריהן הקפואים לפני שהספיקה להביאן אל מבטחי ידיה.
היא משכה את רגלה בבהלה והביטה בגוף הצהוב שהתרחק משם על שמונה רגליו, זנבו משוך כלפי מעלה כמו שיערן של בנות כיתתה המפוארות, לפני שחזר אל מתחת לאבן שממנה הגיח. אז הבינה לילי שהגננת והמורים וערוצי הילדים שיקרו לה, הרי כל השנים הם הבטיחו שמתחת לסלע צומחת רקפת, לבנה או ורודה, או אפילו סגלגלה – לא עקרבים. אבל היא לא בכתה. מעולם לא הרשתה לדמעות לזרום על לחייה. כעבור רגעים אחדים, מצאה את הכפכפים וקמה במאמץ, נעזרת במסעד הנדנדה, שהייתה הפריט האפור היחידי בחצר שבה לבלבו כל הצמחים.
היא הייתה לבדה. הוריה היו בעבודה, ואחותה יצאה עם חברותיה ללהקת הריקוד. הן היו כאן בחולצות חשופות כתף, משקפי שמש גדולים ותיקים עם הדפסים של בחורות ורודות שיער, צעקו וצחקקו, והשאירו אותה לבדה כשעלו על האוטובוס הממוזג למרינה.
לילי לא אהבה את חוף הים של הרצליה בבקרי הקיץ האכזריים. היא העדיפה את הגלים האפורים המנחמים בערבי הסתיו. היא רצתה שיהיה סתיו, והיא תיסע עם בני משפחתה לחוף ירושלים, והם יברחו בכל פעם שגל גבוה מדי ינסה לדקור אותם בסכינים של קצף לבן, אבל היא תקבל את המים ברגל מושטת לפנים, כמו פעם: הם היו יושבים בכיכר הכנסת בשעת בין הערביים, והיא הייתה רצה מסביב למזרקה, צוחקת, לפני שעלתה לכיתה ו' והוריה לא ראו דבר מלבד מבחנים.
"רק שהיא לא תצא כמו אחותה, כל היום מבלה ולא לומדת..." הייתה אמה רוטנת בעודה מוציאה ערמת כלים נוספת מהמדיח, ולילי הייתה מחייכת, "כן, עשיתי שיעורים. בטח, אל תדאגו, הכל מצוין", עד שהיה מגיע יום ההורים, והם היו שומעים כמה היא שקטה בכיתה וכמה ריקות מחברותיה, ונותנים בה מבט מאוכזב.
אם תתקשר לאמה או לאביה, ודאי ינזפו בה על הטרחה שהיא גורמת להם באמצע העבודה במשרד, חשבה, מתנשמת, כמו ביום שהתקשרה אליהם מהטיול לרמת הגולן, כשנפלה בשביל התלול ונפצעה בזרועה השמאלית, ואביה מלמל, "איך זה שמתוך ארבעים תלמידים, רק את נופלת?"
אז היא גררה את רגלה הדואבת אל תוך הבית. אחר פתחה את המקפיא. אולי קרח יעזור להפיג את הכאב, קיוותה, אבל במקפיא היו רק קופסה ריקה למחצה של גלידת פונץ'-בננה וחבילת שניצל טופו. כשצנחה מסוחררת על ספת העור הכחולה הכהה וניסתה להתקשר לאמבולנס, הצליחה להקיש רק שתי ספרות לפני שמסך שחור ירד על עיניה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר – אולי שניות ספורות, אולי שעות ארוכות כמוות – אבל אז ניעורה מן העילפון שאחז בה. השמיים היו בהירים עדיין מבעד לחלונות הענק שבחזית הסלון, אבל לילי הרגישה איזו אפרוריות סמויה שהולכת ומסתננת לתוכם, משתלטת על התכלת שהפכה ללובן, שנצבע בצבעיהם העמוקים של... היא לא ידעה מה זה היה.
הכאב עדיין לא הרפה מרגלה, והיא קמה לאט ופנתה אל דלת הכניסה. אז משכה בידית, שראש דרקון עשוי ברונזה נעץ מתוכה את עיניו העזות בחלל, וניצבה המומה על הסף. המראות שנגלו לנגד עיניה היו קשים מנשוא: במקום מדשאה רחבת ידיים שהשתרעה עד האופק, היו מרצפות בטון קרות. במקום עננים רחוקים, שטופים לובן בוהק, רענן, היא ראתה בנייני דירות ישנים וכעורי מראה. את ספסל הנדנדה החליפה גדר תיל רעועה, מטה לנפול, והמים שהיו ניתזים מעל המזרקה הגבוהה, העשויה אבן בגוון תכלכל, זולגים כמו השמפניה שגלשה על הר כוסות הבדולח במסיבת בת המצווה של אחותה, כשאחותה עוד הייתה מחייכת אליה – הם לא היו שם. במקומם עמדו גושי קרח מתים.
אבל כל ציפורי השיר וכל עצי הנוי והפרי שנמחו מעל הקרקע החדשה, היו כאין וכאפס לעומת המראה שנגלה לפניה כשיצאה מן הבית. רק אז היא הבחינה בחסרונם של עציצי החרס המאוירים, שבתוכם לבלבו כל הצמחים שגידלו הוריה במסירות מאז ילדותה. רק אז היא ראתה שקירות הבית אינם מכוסים עוד שובלי פרחים ססגוניים: אירוסים סגולים ושושן צחור, פרחי לוע הארי ופרחים צהובים חיוורים, שגבעוליהם השתרגו תמיד סביב גבעולי הפרחים האחרים, והכל היה ורוד וארגמני וריחני, והכל היה חי. עתה היו הקירות אפורים וריקים, ולילי בהתה בהם משתוממת, עד שהיא שכחה את הכאב הנורא, עד שהיא זכרה אותו שוב.
ברגע ההוא, הגיחה מתוך האוויר דמותה היפה של צעירה, שקומתה הייתה גבוהה מקומתה של לילי ופניה שלווים. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה, שנראתה כעשויה מחומר מיוחד – מוך סביונים, או פרפרים חיים שעופפו בצפיפות סביב גופה, אולי שילוב של השניים. לילי הביטה בה ושתקה. הצעירה התבוננה בה ארוכות בעיני הברקת העמוקות שלה, ואחר שלחה את ידה אל פניה של לילי. הילדה לא נרתעה. היא התירה לצעירה להניח יד עדינה על לחיה הימנית והוסיפה לשתוק, ופתאום הרגישה שמשהו משתנה בה. היא הייתה בריאה וחזקה יותר, אך העולם סביבה... הכל הפך עגום פתאום: פחיות מתכת התעופפו ברוח מבשרת רעות, ריח מר של דלק נישא באוויר, השמיים היו לשכבות אינסופיות של ענני סערה. היא שמעה את לבה פועם בעוצמה מחרידה כשנשמה מלוא ריאותיה מן האוויר המזוהם, אבל יותר מהכל, לילי הרגישה שהכאב עבר ואיננו.
היא הביטה נפעמת ברגלה, כשהדמות הרפתה מלחיה לאט, הפנתה אליה את גבה, מציגה לפניה זוג כנפיים שקופות וגמישות, ועופפה לדרכה.
לילי הביטה בדמות. "חכי", המילים כמו אמרו עצמן מפיה, "מי את? איפה אני? איך עשית את זה?" וכשהדמות פנתה לעברה, עומדת באוויר ורק כנפיה נעות מעט, הוסיפה לילי, "את... אמיתית?"
רק אז פתחה את פיה ואמרה בקול צלול שהשקיט את צליליה של הרוח המאיימת, "שמי ערפל. זה רק העולם שמעבר לדלת הבית שלכם. נתתי לך את האוויר שלנו, כדי שתוכלי לנשום", ולשאלתה האחרונה השיבה חרש, "הם יאמרו שלא".
לילי השתוקקה לשאול אותה שאלות רבות, אבל לפני שעלה בידה לומר דבר-מה, הרגישה יד קשה מכה על כתפה. היא פקחה את עיניה, ופתאום היו השמיים והעצים והמים הניתזים במזרקה, היה ספסל הנדנדה שהוסיף להתנודד קלות, והיא ישבה שם בצל וראתה את פניה של אחותה, המאופרים בכבדות.
"נו, מה את נרדמת?" נזפה בה והלכה את הבית, שנראה צבעוני מתמיד, "בואי לאכול. אבא הפשיר לנו את השניצל טופו".
"בשביל מה?" מלמלה לילי לפני ששבה אל שתיקתה, "הוא אפילו לא אמיתי".
בלילה, כשהחשכה עטפה אותה, שכבה לילי בעיניים פקוחות ובהתה בתקרה. בתום דקות ארוכות של ניסיונות כושלים לעצום את עיניה וליפול אל תהומות השינה, שבה ונשכבה על גבה ומיששה את צלעותיה – נדמה היה לה שהן נעשו בולטות יותר בשעות האחרונות, שבהן לא בא דבר אל פיה, אפילו לא גלידת הפונץ'-בננה שאהבה לקחת בקערית אל הנדנדה בערבי הקיץ, שם היו רק היא והצרצרים המרוחקים, ופנסי רחוב חדישים נגהו על העצים הירקרקים שצמחו בנחת.
לילי חשה מחנק בריאותיה. היא ניסתה לקחת נשימה עמוקה, לשאוף מן האוויר הדומם והחם ככל יכולתה, אבל החמצן לא שיפר את הרגשתה. ככל שחלפו הדקות, הרגישה כאילו דבר-מה לוחץ על צווארה, והתחושה הפכה מוחשית ומחרידה יותר. כנפיו של מאוורר התקרה הסתחררו מעל ראשה באיטיות מבעיתה. היא שמעה את הכנפיים ההן. היא נזקקה לאוויר.
"ערפל", לחשה. "ערפל", דמעה עלתה בעינה. היא קמה מהמיטה בזהירות, הלכה ברגליים יחפות אל החלון הרחב ופתחה אותו לרווחה. שוב נשמה בעוז, בחוסר אונים, אבל המחנק לא הרפה מעליה. בצעד נואש, הרימה את רגלה הבריאה ושלחה אותה אל הדשא הרך, ואחר הובילה את הרגל שהחלימה. כשהניחה אותה על הקרקע, לא גבעולים דקים היו עוד מתחת לרגליה, כי אם בטון קר, שקשיחותו הצוננת גרמה לה לרעוד. היא נשאה את מבטה מכפות רגליה לאורך הרחבה האינסופית, וראתה כי הנוף כולו מתקדר ומאפיר ומשתתק ומאבד את רוח החיים שהייתה בו.
עיניה של לילי בהקו כשהיא פנתה לאחור וראתה את שובלי הפרחים הנושרים מעל קירותיו של הבית. כשפנתה שוב להביט בעולם החדש שנגלה לפניה, ראתה אותם: המים הקופאים, העצים שעליהם נובלים לאט עם נשיפתה של הרוח, אבל האוויר... לא היה לה אוויר. לילי התיישבה על הקרקע, נשימתה מאומצת, ראשה הסתחרר מן התחושות והצלילים, אך האוויר לא הגיע אל ריאותיה. היא עצמה את עיניה, גומעת בכוח שאריות חיים שנשארו בחלל הקודר, ולא חשה דבר מלבד מחנק שאין לו סוף.
לא. היה לו סוף. סוף שנולד מתוך מגע מרפרף של חמש אצבעות מרפאות בלחייה הימנית. הלחות בעיניה הפכה לברק כשהן נפערו באחת, ולפניה עמדו עיני הברקת בתוך הפנים המוארכים והיפים שהובילו לצוואר, שהתחבר לגוף האופקי, המרחף ואינו נע, שמלתה הלבנה מרקדת ברוח, גלים בשיערה הארוך, משבים בכנפיה.
"חזרת", מלמלה לילי וקולה נסדק, "מה עשית לי?"
היה לה אוויר.
הן ישבו על שפת המזרקה, גב אל גב אל הקרח, ולא אמרו זו לזו דבר.
"כבר היית מתה", פתחה ערפל, "אחרי שאיבדת את ההכרה... היית מוטלת על הספה בסלון שלכם במשך זמן רב, והריאות שלך התרוקנו מחמצן".
הן שתקו.
"העולם הזה הוא הסוף", הוסיפה.
"רק כאן אני יכולה לנשום", השיבה הילדה ופניה צנחו אל הבטון בצער, "רק איתך".
"זו אשמתי", הסבירה הפיה הצעירה, קולה ערב ועגום, "החמצן כבר לא משפיע עלייך. כשאת עוזבת את העולם הזה וחוזרת לעולם שלכם... את כמו פיה מחוץ ליער, את מבינה? עכשיו את אחת... מאתנו".
לילי שתקה והרהרה. "איפה החברים שלך, המשפחה שלך?"
"פעם המקום הזה היה שונה. פעם היו רבים מאתנו. היינו יוצאים כל בוקר אל צמרות העצים ואל גבעולי הפרחים, עפים מנחל לנחל, אל תוך היער ובחזרה, מרפאים ציפורי שיר פצועות ומצמיחים מהאדמה את כל מה שטוב ויפה. האוויר היה ירוק ומתוק, ומסביב היו... היו חיים. אני זוכרת לילה אחד, השמיים היו כחולים ובהירים, והמראתי עם כמה מחבריי כדי לרחוץ בנחל השקוף, שזרם בין שני עצים, באוויר. חבל שלא הספקת לראות אותו..." קולה הפך מהורהר, "היה אתנו בן פיות צעיר שאהב להתבדח. קראו לו גשם. היה לו ריח של אדמה שמים חלחלו לתוכה. בהתחלה באמת צחקנו ונהנינו, עפנו והסתובבנו באוויר, כולנו. היינו כמעט ילדים. כמה מהר אפשר לאבד הכל..."
לילי לא אמרה דבר. היא הקשיבה חרש.
"גלשנו במורד הזרם השקוף, קלילים ומאושרים, כאילו היינו עשויים מאוויר... כאילו אנחנו עצמנו היינו אוויר. צעקנו בהתרגשות כזו, שבהתחלה... בהתחלה חשבנו שגם הוא צועק מהתרגשות. ואז הסתכלנו לעברו. הוא עמד ליד הגזע המערבי, במרחק מסוים מהמים. הפנים שלו נראו אותו הדבר, עם העיניים המחייכות והשיער הצהוב כמו שמש, שתמיד קלט בתוכו את קרני השמש וגרם לו להתלונן על החום..." קולה נתחייך מעט. היא המשיכה, שקטה אך נסערת, "אחרי שהוא צעק, השתתקנו. אני לא יודעת מי היה הראשון שדיבר, אולי שתקנו ולא הפסקנו לשתוק כל הזמן ההוא, אולי מישהי אמרה... אולי זה היה קולי שגווע אל תוך עצמו אחרי שמלמלתי בזעזוע, 'אין לו רגליים'".
לילי הביטה לאחור, תדהמה בעיניה. ערפל שמטה את כתפיה, רעד קל חלף בכנפיה לפני שהוסיפה לשחזר.
"הרגליים שלו נעלמו. עמדנו מולו קפואים, לא ידענו מה לעשות. הנחל המשיך לזרום בשטף, ציפורים שרו מעלינו. ואז גם הידיים שלו נעלמו ונשאר רק גוף. גשם צעק ופחד... עד מהרה, ראינו רק ראש שמרחף מעל זוג כנפיים, הראש האמיץ, הנפלא שלו, שהצליח לבנות כלי שייט מפוארים מענפים ספורים... הראש הזה לא היה עוד. הכנפיים המשיכו לצוף, מנותקות מכל שריר, מכל עצב. לבסוף, הן נפלו אל תוך הזרם ונשטפו בו. הוא היה אחי".
לילי לא ידעה מה לומר. איך תוכל לנחם את הפיה הבודדה? במה יועילו דבריה החלולים? היא ישבה במשך זמן רב ושתקה. רק צליל נשיפתה של הרוח בגושי הקרח הכבדים נשמע ביניהן.
"את יודעת למה זה קרה לו?" שאלה ערפל, וחיוך נטול משובה הקדיר את פניה, "ילדה אחת אמרה שאנחנו לא קיימים. פשוט ככה. אחר כך ילד אחר לקח את פרפר, חברתי הטובה, וילדה אחרת מחקה בהינף משפט את קשת, שהייתה אחותי... כך הם הלכו והתמוססו אל האוויר בזה אחר זה, ואיתם כל מה שטוב ויפה... עד שרק אני נשארתי", היא הביטה בלילי, ומעיניה הירוקות והעזות ניבטה עצבות תהומית.
לילי שתקה, מהורהרת. "אני אשאר איתך כאן", אמרה לבסוף, תקווה פתאומית נמהלת בקולה הצעיר, "נוכל לשקם את המקום הזה... נציל עוד אנשים... נביא אותם לכאן. את לא תהיי לבד", היא הוסיפה.
ערפל הנידה בראשה. "תודה", השיבה חרש, "אבל זה בלתי אפשרי".
"אבל למה?" שאלה לילי, חשה ברקותיה ההולמות.
"את פשוט... לא שייכת לכאן", הסבירה, "יש לך הורים ואחות... הם מחכים לך. את צריכה לחזור הביתה".
"אבל אני לא רוצה לחזור, אני רוצה להישאר כאן, איתך", נעצבה. ראייתה היטשטשה, ראשה הסתחרר כאילו היא רצה מסביב למזרקה, רצה ורצה, צוחקת בין הנתזים, ידיה פרושות לצדדים, והיא עפה. היא עפה, ואז היא נופלת.
לילי מצאה עצמה על סדין נקי בין שמיכות נעימות, מוקפת וילונות צהובים עם ציורים של ציפורים ססגוניות ונמרים מחייכים. היא הסיטה את הווילון וראתה חדר ירוק, שבפתחו עמדו הוריה – אמה משוחחת עם דמות שלא ראתה, ואביה מדבר בטלפון הנייד. הוא העיף מבט לעבר המיטה, ניתק את השיחה והסב את תשומת לבה של אמה. השניים ניגשו אל מיטתה של לילי.
"התעוררת", אמרה האם.
"מה קרה לי?" שאלה הילדה, ראשה פועם בכאב.
האם החלה להשיב, אבל האב קטע את דבריה, "חלום רע... את תהיי בסדר עכשיו".
"זה הרופא שלך", חייכה אמה אל האיש המבוגר שהתקרב לקראתה בחלוק כחול, חיוך נחשי על פניו המגולחים בקפידה.
לילי חשה בתחושת החנק המוכרת לופתת בגרונה. "ערפל..." היא לחשה בקול שבור.
"סליחה?" התפלא הרופא.
"א-ני צרי-כה – את – ע-ר-פל..." השתנקה, "ה – פ-יה..."
הוריה הביטו זה בזו וברופא, שתמיהה מבודחת כיסתה את פניו.
"מה את מבלבלת שם?" אחותה פרצה אל החדר, "פיות, איזה מין דבר זה..." היא גיחכה, "הרי כולם יודעים שזאת רק המצאה של ילדים".
דמעות עלו בעיניה של לילי. היא ניסתה לבלוע את המוות המר שאחז בגרונה, אך לשווא.
"קורה שנערים ונערות בגילך סובלים מהזיות", פסק הרופא, "אני יודע שאת קצת מבוהלת, אבל אנחנו נטפל בך כמו שצריך כאן, במחלקה. את בידיים טובות". הוא לא שכח לחייך בגאווה לפני שיצא מהחדר, פוסע בנחת לצד בני משפחתה.
לילי החלה להתנשם בכבדות. היא קראה לעזרה, אבל קולות החנק הרמים גוועו ונמהלו ברעשיו הטבעיים של בית החולים, וקולה הפך ללחישה חנוקה. היא ניסתה לבלוע את שרידיו האחרונים של האוויר שנותר לה, אבל בחמצן לא היה אוויר. בשארית כוחותיה קמה מהמיטה ופנתה אל החלון. שני עצים נשקפו מהקומה הגבוהה שבה היה החדר. היא התבוננה במרווח שביניהם וכבר ראתה אותו, שקוף וזורם וצלול. אחר כך ניסתה לגרום לעצמה לחייך – הרי כולם מחכים לה שם, לגלוש באושר, אבל דמעותיה לא הפסיקו לזרום.
מדשאה רחבת ידיים משתרעת עד האופק, מעברה ניתן לראות עננים רחוקים, שטופים לובן בוהק, רענן. לפניהם, מזרקה גבוהה עשויה אבן בגוון תכלכל, שמים ניתזים מעליה, ובית משתקף בהם. קירותיו מכוסים שובלי פרחים ססגוניים: אירוסים סגולים ושושן צחור, פרחי לוע הארי ופרחים צהובים חיוורים, שגבעוליהם משתרגים סביב גבעולי הפרחים האחרים, והכל ורוד וארגמני וריחני, והכל חי.