תמי קויפמן
איך קוראים לזה?
נייר העיתון השמיע רשרוש קל כשנשמט מזרועותיה ונחת על רצפת הסלון. תריסי עץ כבדים האפילו את הכורסה שעליה ישבה מכונסת, ראשה שמוט בין כתפיה, עיניה עצומות למחצה ופיה ממלמל ילדות נשכחת.
בישון, הכלב ששכב מנומנם לצידה פקח עין ודמיין אותה, לרגע, מלטפת ברוך את פרוותו הלבנה ולוחשת לו היסטוריה משותפת.
אבל היא, נותרה מובסת בחלל הסלון, מבלי שבכלל ידעה שבישון, שזכה בזכותה בתחרויות יופי וטיפוח, שכב לרגליה והמתין..
הרגעים שחלפו כווצו אותה לתוך דממה מוכרת וכשפקחה את עיניה, מופתעת, הבחינה לראשונה בעיתון שמונח לצידה.
מזמן לא קראתי עיתון, חשבה, בהחלט מתאים לי עכשיו. וכשהושיטה ידה אל העיתון, ראתה כלב, פרוותו הלבנה בוהקת לצידה, פניו זעירות ועיניו, שמביטות בה, ידידותיות.
חיוכה הרחב הצטרף לנשימה עמוקה. האם האיש שמסתובב בביתה, החליט להפתיע אותה והביא כלב? ובעודה מנסה להבין, נכנס האיש, בידו כוס התה שלה, מצוירת בשושנים אדומות ועיניו, מונחות עליה באהבה.
ממושקה, רוכן בעדינות לעברה, מה נשמע?
עיניה ריקות, נודדות מכוס התה אליו ואל הכלב ושוב אליו, מנסה להיזכר מי זה האיש הזה שמסתובב בביתה ומביט בה שוב ושוב ושוב.
היא בטוחה שהוא היה כאן קודם. היא בטוחה שהיא מרגישה אתו נוח. היא בטוחה שהקול שלו מוכר, גם העיניים, ולפתע. בום. בטח, בעלה. איגור. איגור. איגור, מה נשמע אתה שואל? שכחתי להוציא את הבנות מהגן. הבנות? איזה בנות? הוא שואל וקולו רועד. נו, באמת, איגור, אִילַי ונינה, מגן רבקה, שכחת?
איגור משפיל את עיניו והיא לא מבינה מה הוא לא מבין.
מתאמצת להסדיר את נשימתה, שולחת יד לשערה הסתור, ונזכרת שהיום יום חמישי ושהיא צריכה להתקלח.
אני הולכת להתקלח, היא מודיעה, נחושה וברורה לעצמה.
המים החמים משהים את מחשבותיה, מרככים את שערה ובזווית עיניה היא קולטת את המדף ועליו מונח, איך קוראים לזה? נו, זה, הדבר הזה.. שוב שכחתי את המילה. תכף, תכף תיזכר. איגור. איגור זוכר. היא זוכרת גם. זה מיד יגיע.
אבל זה לא.
בינתיים המים החמים הפכו לפושרים, ועכשיו מה?
איגור נוקש בעדינות על דלת חדר האמבטיה ונכנס. בידיו מגבת כחולה, בשוליה רקום: לאימא ליום הולדתך, 70 זה החמישים החדש.
בואי, ננגב, הוא אומר לה והיא, מתרכזת בפיו שאומר לה בואי, נשארת לעמוד על מרצפת הקרמיקה הכחולה. לאן? לאן יוליך אותה? ובהליכה מהוססת היא יוצאת אתו. אה...חדר השינה המוכר מאיר את פניה.
בחדר השינה המרווח סנדלי נוחות ממתינות לרגלי המיטה. על המיטה זוג תחתונים לבנות, שמלה פרחונית אדומה עם פתח צוואר רחב.
איגור, מביט בה, היא מביטה באיגור ובשמלה.
היא זוכרת בפרטי פרטים. את השמלה הזו קנו בחיפה, כשנסעו לביקור אצל, אִילַי בתה הבכורה. זוכרת שבאותו יום, עצרו בקריון ואכלו ארוחת בוקר ואיגור לא הפסיק לנדנד לה שהשמלה בחלון הראווה ממול תתאים לה ובואי, נקנה, כדאי. עד שלבסוף נתרצתה וקנו.
איגור, השמלה מחיפה היא אומרת לו, מחייכת ולרגע היא נוכחת, שלמה כלבנה במלואה, עומדת מולו ופיה משנן בקול: אני, סופי, בת יאנה ושמואל יגר, בת 78, אשתו של איגור, מורה לשעבר, נמצאת בחדר השינה.
מה? מה אמרתי? אָמַרְתָּ ? שוב האיש הזה שמסתובב כאן ומנסה, לא יודעת מה הוא רוצה ממנה, עם הדבר הזה שמונח ברישול על כתפיה.
די, די, היא אומרת לו, מספיק כבר, ללכת, אני צריכה ללכת, אימא שלי מחכה למטה וקבעתי איתה ואני מאחרת. היא נאבקת בו, מה לא תעשה כדי לפגוש את אמה שמחכה לה, ככה, כמו שתמיד חיכתה.
ממושקה, ממושקה שלי, היא שומעת אותו. מקרוב היא שומעת. הדמעות שלו מרטיבות את פניה. איגור, איגור שלי, מה קרה לך, למה אתה בוכה, היא שואלת, מלטפת את פניו ברוך ונושקת לו. ככה, כמו פעם, כשהיה, כשהייתה, כשהיו.