גיליון 23 של כתב העת נתיבים מוקדש ליצירות העוסקות ב"בית". אולם מהי מהותו של  בית? מאחורי המושג הכללי מסתתרות אפשרויות רבות ורחבות, שספק אם כל אחת מהן, או כולן ביחד יכולות לספק הגדרה קולעת מקיפה ומשביעת רצון. לא לחינם כתב יאיר הורביץ בשירו "הבית" (1980): 

..."אֶת הָרַעַד
הַמְּזַעֲזֵעַ מִמַּעֲמַקִּים אֶת לֵב הַחֶדֶר, לֹא אוּכַל
לְהַעֲבִיר, אֶלָּא לְהָאִיר בְּלָשׁוֹן, שֶׁכְּכָל שֶׁהִיא שְׂבֵעָה,
הִיא עַצְמָהּ נוֹשֵׂאת אִי־שְׂבִיעוּת".

 

על חמקמקותו זו של ה"בית" כתב ופירש רן יגיל: 

".... השפה מתקשה לתאר בדיוק את הקשר בין האדם לבית או את הבית כיֵשׁוּת חיה של רגש, כי קשה כל כך להעביר "מרגש למילים" …. הלשון לא תתפוס את מושג הבית ... החֶסֶר הקיומי עומד בעינו בַּבּית ומחוצה לו."

 

אינטואיטיבית, בית מזוהה כקורת גג פיסית המעניקה תחושת נוחות ומוגנוּת. זהו המרחב הפרטי, בו אנו אמורים לחוש הגנה (וידועה בהקשר זה המימרה האנגלית "ביתי הוא מבצרי"), מקום בו אנו יכולים להסיר את המסכות שאנו עוטים מחוצה לו. אך האם אין אנו רוצים לשאת אותו עמנו בצאתנו ממנו? להרחיב את הבית אל הספירה הציבורית? ואכן, בגלל המשמעויות הללו (שייכות ומוגנות), נוכס התואר "בית" לטובת מוסדות שונים שבהם אנו שוהים ושמים בהם את מבטחנו, בהם "בית ספר", "בית מדרש", "בית חולים", "בית כנסת" וכו', שלפחות לכאורה אמורים להעניק את המסגרת הרגשית והנפשית, את ההגנה שמייצר ה"בית". 

​

בגיליון זה ביקשנו ממשתתפיו להרחיב ולהרחיק גם אל מעבר לתפיסות מידיות ואינטואיטיביות אלה. כך, עמדה לפנינו גם התפיסה לפיה הבית אינו רק מבנה פיסי צר שבו שוהים ומתגוררים. הבית הוא גם מושא של הזדהות קיבוצית, הוא מולדת, פיסית או נפשית, שכונת מגורים, הוא הקשר עם אנשים משמעותיים במשך החיים כולם, ובוודאי בתקופת הילדות וההתבגרות. ועבור אלה שהבית אינו כזה, או שהיעדרותו ניכרת בחייו, הם יביעו ביצירתם את תחושת החשיפה, הזרות, חוסר היציבות, ערעור תחושת הביטחון או חוסר ההגנה שהבית, או חסרונו, גורם (למשל בגלל התערערות התא המשפחתי, או בשל הגירה, מלחמה, סכסוך פוליטי-חברתי, אם בשל איום פנימי ואם חיצוני על הבית).  

​

"בית" אם כך, אינו רק מקום פיסי, אלא הוא קיים ופועל, קודם כל, ב"מרחב" נפשי-רגשי, המבוסס על אוסף הזיכרונות והחוויות האישיות הייחודי לכל אדם. על דרך האנלוגיה, האדם נושא על גבו את "ביתו", כשם שהצב נושא עליו את ביתו-שריונו, אליו הוא נמלט. מבחינה זו הוא "אזור נוחות", או אזור דמדומים. מעיין היצירה האישי נובע מן הקשר העמוק אל המרכיבים החיוביים של "בית", כגון הקשרים הזוגיים, ההוריים וכן והאינטראקציות הבינאישיות האחרות. מנגד היצירה ניזונה מן החוויה החיובית, גם אם היא מומצאת. גם הנוסטלגיה והכמיהה אל אותו "בית", שהיה ואיננו עוד, היא לא פעם שאיפה למצוא "תיקון" של המציאות הנוכחית, או תיקון של העבר השלילי שחווה היוצר בביתו, והנוסטלגיה והרצון לתיקון משמשים אף הם מקור לא אכזב ליצירה. 

​

תקוותנו היא שהיצירות הרבות שנכללו בגיליון זה משקפות עד כמה שניתן תמונה מורכבת זו. הגיליון כולל שירים של 36 משוררים, 3 סיפורים קצרים, ו-2 ציורים. נאלצנו לוותר על לא מעט שירים יפים, בשל ההיקף הרב של היצירות שנשלחו אלינו, וחלקן לא ענו על ה"פרמטרים" שביקשנו להבליט. אנו מקווים לשלבן בגיליונות הקרובים.  

​

בנוסף, כולל הגיליון רצנזיה קצרה, שכתב שמעון רוזנברג, על ספר שיריה של אסטריד קלאוזנר – "תקרה עומדת לקפוץ אל מותה".   

 

העורכים: 

דוד מנשה – עורך אורח

שמעון רוזנברג

(ונעמה ארז)