אילה אלבאז

 

עקבות

 

השקט של שבת כבר עומד באוויר, ניחוחות תבשלים דשנים הופכים ניצוצות עמומים של ריחות ביתיים  בתוך נחלי האקונומיקה הנשטפת בזרם מפתחי הבתים. כמו מנסה לנקות את מחשבות החול ולתת מקום מזוכך למשפחה ולרוח. צחי חוצה את שטף המים ברחוב ללא מדרכות, תוהה מדוע גם אחרי כל כך הרבה שנים העירייה ממשיכה להשקיע בחלקים אחרים של העיר ואילו את החלק הזה מתעקשת להשאיר אותנטי, בדיוק כמו שהיה לפני ארבעים שנה,  את הכביש מלא הבורות, גן המשחקים שנותרו בו רק זכרונות לנדנדות ומעט ספסלים ואקליפטוס אחד זקן ומשיר הצופה על כל השכונה. הוא צועד בין השלוליות, מנסה להרים מעט את מכנסיו בכדי שהחליפה האיכותית לא תתנקד בכתמים של טרום שבת. 

נוקש על הדלת ונכנס מבלי לחכות לתשובה. מחליק שלוש נשיקות על צמד לחייה של אמו, לחיים שנשארו חלקות בין קמטי העיניים המחייכות ובין קמטי הצוואר שעייף מלהסתובב לכל כיוון בכדי לצפות, לדאוג ולהשגיח.

הוא מתיישב, היא מוזגת לו קוסקוס ומרק רותח מתוך הקלחת המצפה למשפחה שככל הנראה לעולם לא תגיע. הסיר יחולק בין הבאים והשכנים והיולדות, אך מסורת היא מסורת.

"אתה נראה עייף" היא קובעת למורת רוחו ורוחה. הוא באמת עייף אחרי לילה כזה, אילו רק היתה יודעת היתה מתביישת לשאול . "איפה רותי?" מישירה שאלה אך מבטה בסירים.

"אני חושב שהפעם זה סופי, עזבתי." משפיל מבטו ומשחק בגרגירי החומוס בצלחת.

"אתה תמיד אומר את זה ובכל זאת אתם חוזרים להתלונן אחד על השני, מה הפעם עשית? תפייס אותה קצת, תשלח זר פרחים היא תחזור. בחורה טובה, חבל." לא רק טובה גם היחידה שהצליחה לשמור עליו חושבת האם, כואבת את החלפתה אך יודעת כמה היא נחוצה לילד הפלא שלה.

"אולי, נראה" מקווה צחי שבכך יחליף את נושא השיחה וידיר את אמו מן הזוגיות הכושלת ובכלל מהלילה והיום שעברו עליו. מנסה להתנתק אך לא מצליח ושוב משחזר איך חזר הביתה בערב, וראה אותה בכעסה, בכאבה, מתבונן בעיניה ורואה את דמותו נמסה באש הרותחת של האשמה.

"הם היו כאן" אמרה לו רותי בקרירות, אוצרת שעות של פחד ואימה לתוך שלוש מילים ריקות.  עיניה נצבעו אדום וזרם הדמעות שניסתה לשווא לעצור לא הצליח לשטוף את צבען. "אני לא יכולה יותר. בבקשה תלך". יודעת לאן ילך,  וכואבת עוד יותר את הליכתו אך מבינה שלא תוכל עוד להצילו מגורלו.

'היא צודקת' חשב לעצמו 'לא מגיע לה. איך אפשר להקים ככה בית? "סליחה" סינן בלחש שחדר את מסך האשמה בעוד הוא אורז כמה חפצים לתיק יד עם פסי האדידס, מכין את עצמו ללילה באוטו. אך כשנכנס לאוטו הדרך כבר היתה ידועה מראש, גם לו וגם לה. לישון הוא בטח לא יצליח וכך מצא את עצמו שוב באותו המקום, מנסה לשווא להציל את כבודו האבוד. הרי עני חשוב כמת.

 ושוב בילה וכילה עד הבוקר.

"אתה רוצה ללכת לנוח?" היא שואלת לאחר שסיים לאכול ונוטלת את צלחתו מידיו עוד לפני שזו מגיעה לכיור "אני אדאג לזה. המיטה שלך מסודרת. הבאת כביסות?"

בשקט שנותר כשהוא הולך לחדרו, היא ממיינת לבן וכהה, מכניסה למכונה, הופכת את המכנסיים חזרה למקומם ומרוקנת כיסים.  כבר שנים שהכיסים מספרים לה מי הוא בנה. דרך העקבות שמשאיר בכיסיו היא יודעת על עסקיו והשקעותיו. כשמצאה קבלות מחנות תכשיטים יוקרתית, שרשרת וזוג עגילי זהב תואמים קבעה בליבה שזה בטח לקראת היום בו הכיר את רותי 'איזה גבר מקסים, רומנטי, בדיוק ההפך מאבא שלו, תמיד שם לב לפרטים'. מהקבלות ממסעדות מזון מהיר, הבינה שהוא אוכל כמעט מדי יום באמצע הלילה 'מסכן' חשבה לעצמה 'זאתי לא יודעת לבשל והוא עם הלב שלו, לא יכול להעליב, ממלא את קיבתו כשהיא כבר ישנה'.  וגם כעת היא תרה אחר הסיבה לעיניו הטרוטות, יודעת שכך תסלול את דרכה ללבו, כמו תמיד. ילד הפלא שלה, בחליפת עסקים, תיק מכובד, נראה עורך דין. איך יצא מהשכונה היא לא מתארת, כנראה בזכות דמעותיה. נחת הילדון הזה, אבל כאב יש לו בעיניים ועייפות, הוא עובד קשה מדי. 

היא הופכת בכיסיו והוא בחדר השני מתהפך על מיטתו, מיטת הנוער הקטנה שמזמן שקעו קפיציה. הוא לא השיג לה את הכסף ויאלץ שוב ללוות, ממי הפעם? מנהל במחשבתו ספרים עבי כרס של חשבונות זוכר את מועדי הפירעונות של כולם ויודע שאינו יוכל להשיב. מה עכשיו.  בחדר השני אמו מודאגת הוא לא יוכל לנפץ לה את החלום. הוא לא יוכל לאכזב, היא תתפרק לו הרי בשביל מה היא כאן אם לא כדי לראות קצת נחת ממנו.

השינה לא מצאה אותו ואמו לא מצאה את הסיבה בכיסיו.

"אני יוצא לסיבוב, אחזור מאוחר יותר" הוא מבטיח גם לעצמו למרות החשש שהם דולקים אחריו. את החוב היה צריך להחזיר כבר אתמול ואלו לא יוותרו בקלות. לפחות שיחזור שלם, שלא יגיעו גם לכאן, שישאירו אותו עוד קצת נקי בעיניה. עושה את דרכו אל הקיוסק של מני בפינת הרחוב, ימלא, יגרד, ינסה. אולי עכשיו בצל תפילותיה של אמא יאיר מזלו. 

"תראו מי חזר לשכונה, צחי הקטן, מה להביא לך?" מני שואל ומאחוריו שני שיכורים "תפוח מתוק נפל מהברוש של אבא שלו" מסננים לעברו, צמד שיכורים שנראה שלא עזבו את המקום לרגע בחמש עשרה השנה שאביו כבר איננו.

"תן לי כרטיס מני" מתעלם מהשנים, לוקח מגרד וזורק חזרה את הכרטיס לעבר המוכר.

"פששש. חמשת אלפים, תראו תראו יש לו מזל לילדון, ככה השגת גם את החליפה?" השניים בצדו השני של הקיוסק מגהקים, וחוזרים לבקבוק. מני סופר את השטרות ונותן לו.

"תן לי עוד עשרה" צחי משיב במבט זחוח, יודעה כי הסכום שהרוויח אינו מדגדג את קצה החוב. העשרה אינם שווים את הקרטון המבריק שעליו נכתבו והוא ממשיך וממשיך לגרד את כבודו עד שנותר לו שטר של מאתיים, אחרון בידו,  שיהיה לאמא – לעוד משהו לשבת. 

ובינתיים היא מרימה טלפון לרותי, אך זו לא עונה. מנסה שוב ושוב ולבסוף משאירה הודעה "את יודעת שיעבור לו, תחזירי אותו. הוא באמת זהב, למה לוותר כל כך מהר?! גם אם קצת קשה לו בעבודה והוא לא תמיד מרוצה. הוא בחור טוב. חבל, תתקשרי". מנתקת מהר. שלא ישמע וחוזרת לחפש, אולי בחדר השאיר משהו, מתבוננת בתמונה על השידה "מה אתה היית אומר על זה שמעון? בטח היית שותק. תמיד היית שותק. חוץ ממתי שהיית צועק. אוח! טוב שהלכת. אבל שקט פה עכשיו". השקט נעלם רק ברגעים שבהם צחי חוזר להעסיק אותה. הוא בכל זאת הקטן, עוד לא נשוי צריך לדאוג לו. 

דפיקה על הדלת, חזקה ונוקשה היא מציצה בעינית הקטנה ורואה שתי דמויות גדולות במכנסיים צמודים  ופנים רוויות צלקות, קרחת מבהיקה וידיים גדולות חזקות מדי. מהדקת בלחש את הבריח ומצמידה את גבה לדלת. "תפתחו, אני יודע שהוא כאן".  הקול עמוק ומאיים היא מנגבת עגלי זיעה שמבצבצים על מצחה, מנסה למחות איתם גם את הלחץ והקולות, אך הם ממשיכים. הדפיקות כמו מנענעות את כל הבית עוד רגע וישברו את הדלת. היא מחניקה את נשימתה רוצה להעלם. לאחר דקות ארוכות השקט חוזר. היא נושמת, הולכת למטבח מוזגת מים לכוס זכוכית מקרבת אל פיה.  קול נפץ זכוכיות בסלון גורם לה לשמוט את הכוס. "תגידי לו שאנחנו מחכים לו בצאת השבת". נאלמת לעוד רגע כך במקומה, עיניה מאדימות מכעס. היא לוקחת מטאטא ומתחילה לאסוף זכוכיות בסלון וזכוכיות במטבח בתוך שלוליות של מים היתה רוצה לצרף לשם דמעה אך היא לא יוצאת. הם בטח טעו, הם חייבים לטעות. 

בדרך חזרה צחי מוצא את מנחם שמתרשם מהחליפה ומהתיק השחור שבידו, ומלווה אותו לביתו. עוברים דרך שביל הבטון אל חדר המדרגות שסדקים ציירו בו כמו בפניו של זקן.  צחי מניח את תיק המנהלים שלו על שולחן הפורמייקה הצר ולכוס קולה קרה חוברים תכנית וחוזה, עתידי כמובן. מנחם שש להזדמנות שתוציא אותו מהאוויר הדחוס והלח של השכונה חותם, משאיר כמה צ'קים פתוחים, מדי פתוחים,  ונכנס לשבת שכולה חלומות. וילה גדולה עם גינה ובריכה, יחידת דיור נחמדה להשכרה שיהיה ממה להעביר את החודש, ואם כבר לחלום אז גם על אישה חדשה שתעריך את המציאה שנפלה בחיקה, את איש העסקים הגדול החולק איתה את חלומה.  

צחי יוצא נושם לעוד רגע ומעבר לפינת הרחוב מרים את הטלפון ומחייג מספר שהפך מוכר מדי בחודש האחרון. "הכל סודר, תקבלו את התשלום מחר בערב, נפגש באותו מקום" נראה לו כי גם כאן אמר יותר מדי, אם רק היה יכול לשתוק מול אלו היה בר מזל.

הוא נכנס אל ביתה של אמו ודוחף את השטר הכחול הנותר לידה יחד עם זר ורדים שקנה בדרך. היא מחייכת בלבה, גם אם חששה לרגע הרוגע שלו כבר אומר הכל. הוא מתיישב על הספה העטויה כיסוי חום, מעולם לא ידע את צבעה המקורי, ופתאום שם לב לחלון. היא מבחינה במבטו ומוחה "השכונה הזו זה משהו נורא!" היא אומרת "אנשים טובים אבל כל יומיים משטרה, שוב התבלבלו וחיפשו את הבן של השכנה, תמיד הוא מסתבך זה". 

הוא ניגש מסיר את השברים בזהירות מהחלון. היא מסתכלת בו גאה בילדון שלה, בחלום שלה, לא מבחינה בטיפות הדם הזולגות מידו. "אל תדאגי אמא ביום ראשון נחפש לך דירה בשכונה אחרת. הגיע הזמן לעזוב".