נועה צינדר

 

***

 

כְּשֶׁנִּתַּץ הַבַּיִת, פִּתְאוֹמִי,

מֵאוֹת חֲלָקָיו הִשְׁתַּכְּנוּ מֵחָדָשׁ תַּחַת גַּגּוֹת

אֲחֵרִים כִּפְרָחִים בִּשְׂדוֹת חִטָּה.

הָאֶחָד נָמַס לִשְׁחֹרֶת  צְדָפוֹת וְדָגִים,

אַחֵר פּוֹרֵס אֶת יָדוֹ הַמְּקַבֶּצֶת מְכֻנָּס

בְּעַצְמוֹ עַל סַפְסָל בִּרְחוֹב הַנְּבִיאִים.

הַקָּטָן בַּחֲלָקִים עוֹלֶה מַעְלָה מַטָּה 

בְּצִנּוֹרוֹת דְּמִי כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ, לְלֹא הֶפְסֵק

מִכָּף הָרֶגֶל, דֶּרֶךְ הַלֵּב, עַד לָעֵינַיִם.

וַאֲנִי בַּבְּקָרִים כְּמוֹ נוֹשֶׁמֶת

אֶת אֲבַק תְּרִיסֵי הַבַּיִת שֶׁהָיָה, 

שַׁאֲגַת הִתְמַתְּחוּת הָרָהִיטִים בַּלֵּילוֹת, 

נוֹף הֶהָרִים מֵהַחַלּוֹן, מַבָּטִי הַנִּשְׁקָף.

 

נִקְיוֹן כַּפַּיִם

 

לְכָל הָעוֹבְדִים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

לְכָל בּוֹצְעֵי הַתַּפּוּחִים 

בְּיָדַיִם מְאֻבָּקוֹת שְׁאֵרִית טִיחַ

אֲנִי מַבְטִיחָה, רָשַׁמְתִּי הַכֹּל.

רָשַׁמְתִּי תְּנוּעַת מִפְרָק

מְסַלֶּקֶת אֶת הַחֹמֶר הַבּוֹקֵעַ

בֵּין מֵרְצָפוֹת הָאֶבֶן הַטִּבְעִית,

רָשַׁמְתִּי אֶת רִפְיוֹן הַשְּׁרִירִים

בְּהַפְסָקַת הַצָּהֳרַיִם

סְבִיב לֶחֶם שָׁחֹר וְקוֹלָה.

 

אֶמְצַע הַלַּיְלָה וַאֲנִי מְהַלֶּכֶת

בְּמִסְדְּרוֹנוֹת הַבַּיִת,

פְּרִי עֲמַלְכֶם.

מַנִּיחָה יָדִי עַל הַקִּיר

לְהַרְגִּישׁ אֶת לִבָּהּ הַפּוֹעֵם

שֶׁל הָאַשְׁמָה.