צילה זן-בר צור
 

​

שני ברושים
 

קַו נָטוּי מִסּוֹף הַשְּׁבִיל

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה פַּעַם בַּיִת.

 

אֲנִי אוֹסֶפֶת אִצְטְרֻבָּלִים 

שֵׁשׁ טִפּוֹת גֶּשֶׁם וְחֶלְזוֹנוֹת

מַבִּיטָה עַל גַּג רְעָפִים

נַדְנֵדָה וּמַגָּפַיִם שֶׁל יֶלֶד.

 

מָתַי הַחַיִּים הֵם זְמַן עָבָר?

 

אַתָּה מַמְשִׁיךְ לְדַפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם

אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחַר שַׂקְנָאִים

חוֹצִים עָנָן.

 

פַּעַם קָרָאנוּ אֲדָמָה בֻּצִּית 

בְּשִׁירָתוֹ שֶׁל פּוּשְׁקִין. 

הַסֵּפֶר הֶעֱלָה טַחַב

וְסִרְפָּדִים בּוֹעֲרִים.

 

שָׁם בְּצִלּוּם שָׁחֹר לָבָן

הָיִינוּ קְרוֹבִים לִנְשִׁיקָה

תַּחַת עֵץ הַבְּרוֹשׁ

 

מָתַי הִזְדַּקַּנּוּ בְּאַחַת?