חגית מנדרובסקי 

 

​

כָּאן, בְּבֵית הַסֹּהַר

 

עֵינַיִם עֲגֻלּוֹת נוּגוֹת

מֻשְׁלָכוֹת אֶל חֵיקִי. 

הַדְּמָעוֹת נִתְלוֹת, יְבֵשׁוֹת.

כָּאן, בְּבֵית הַסֹּהַר,

אַלּוֹת מַכּוֹת חָזָק וְחַד.

בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַחֲתָךְ 

אִישׁוֹן נִבָּט, מַשְׁקִיף עָמֹק

רָחוֹק, וְאֵינוֹ נִרְאֶה. 

מִתּוֹךְ כּוֹסִיּוֹת עֲבוֹת תַּחְתִּית

אֲנִי מוֹזֶגֶת אַלְכּוֹהוֹל אֶל צְרָחוֹת דּוֹמְמוֹת.

מְקַנֵּאת לַשְּׁחָפִים.

חֲמוֹר נוֹשֵׂא רֹאשׁוֹ אֶל עַל, חוֹלֵם רַכּוּת עָנָן.