דויד מנשה 

 

​

שָׁם גָּדַלְתִּי אוּלַי  

 

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁשָּׁם גָּדַלְתִּי אוּלַי וּלְכָל מֶרְחַב הָעַיִן פְּרוּשִׂים הָיוּ שָׁם שְׁטִיחִים גְּבוֹהֵי-שֵׂעָר כְּעִשְׂבֵי עֲרָבוֹת, בּוֹלְעִים מִקִּיר אֶל קִיר אֶת כָּל הַקּוֹלוֹת, גַּם אִם לֹא רָחַשׁ מְאוּם בַּבַּיִת, כְּמוֹ הָיוּ הַקּוֹלוֹת נִסְתָּרִים כַּצְּבָאִים הַנִּשְפַָּפִים מִפְּנֵי טוֹרְפִים בְּמִישׁוֹרֵי סָוָנָה. וְהָיוּ שָׁם קִירוֹת הָאִיגְלוּ שֶׁאֵין בּוֹ אִישׁ, לוּחות-קֶּרַח לְהָגֵן מִפְּנֵי קֹר הַקֹּטֶב, שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גָּדַלְתִּי. וּלְכָל מֶרְחַב הָעַיִן פְּרוּשִׂים הָיוּ שָׁם מִשְׁטְחֵי רְצָפוֹת קָרוֹת לְהַצֵן רַגְלַיִם טוֹפְפות יְחֵפוֹת בְּחֹם הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן, גַּם בְּאֵין שָׁם כָּל רֶגֶל לִדְרֹךְ. שָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גָּדַלְתִּי הָיָה אוֹר הַקַּיִץ הַקָּשֶה שׁוֹטֵף פְּנִימָה אִלְמָלֵא כִּסּוּ תְּרִיסֵי עֵץ כְּבֵדִים אֶת פְּנֵי הַחַלּוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים, כְּלוּחוֹת בַּרְזֶל הַמְּגוֹנְנִים עַל פִּתְחֵי מְצוּדָה מִבְּרַד חִצֵּי אוֹיֵב. שָׁם דָּלַק בַּעֲשָשִיוֹת שֻׁמַּן לִוְיָתָן לְהָאִיר קָלוּשׁ חֹרֶף צְפוֹנִי. פַּעַם גַּרְתִּי שָׁם אוּלַי אֲנִי זוֹכֵר.