יהודה ויצנברג ניב

 

פתחתי

 

פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת

מֵאֲחוֹרַי נִמְשַׁךְ הַגֶּשֶׁם,

עֲנָנִים סְתוּרֵי שֵׂעָר

הֵצִיצוּ מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵךְ.

הַגֶּשֶׁם סִכּוֹת דַּקּוֹת-חַדּוֹת

צוֹנֵחַ עַל הַדֶּשֶׁא.

אֲנִי לֹא מַסְפִּיק לִקְלֹט

אֶת מְעוֹפוֹ בָּאֲוִיר.

נִצָּב עַל סַף-הַבַּיִת,

מַרְתִּית מִגַּעְגּוּעִים,

אֲנִי חוֹזֵר עַכְשָׁו אֵלַיִךְ

מִמַּסָּע אָרֹךְ בַּזְּמַן:

זִכְרוֹנוֹתַי הֵם

יַלְדֵי הֶעָתִיד.