שושנה קרבסי

 

​

הַ-בַּיִת

 

הַ-בַּיִת

הוּא אוּלַי דָּבָר קָבוּעַ

אַךְ אַתָּה אֵינְךָ קָבוּעַ,

אַתָּה בָּא בִּשְׁעָרָיו

נִכְנַס וְיוֹצֵא,

הַ-בַּיִת עַל תִּלּוֹ

וְאַתָּה אֵינְךָ עַל תִּלְּךָ.

 

יֵשׁ וְהַ-בַּיִת מֵטִיב עִמְּךָ

וְלַמְרוֹת זֹאת

אַתָּה נִפְלָט מִמֶּנּוּ בִּטְרִיקָה

וּבְאֶלֶף בְּרִיחוֹת מְשֻׁנּוֹת,

נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר,

שֶׁתֵּלֵךְ לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת,

שֶׁתַּחֲצֶה אֶת הַקְּרוּם הֶעָבֶה

שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת.

 

אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ חוֹצֶה

אֲפִלּוּ אֶת קְרוּם עוֹרְךָ הַדַּק

וְאַתָּה מְהַלֵּךְ וְסוֹבֵב

לֹא מוֹצֵא דָּבָר

לֹא מְבַקֵּעַ דָּבָר

אֲפִלּוּ לֹא נְיָר.

וְזֶה כָּךְ:

הָאַשְׁרָה הַפְּנִימִית אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת

חֲצִיַּת גְּבוּלוֹת אֶפְשָׁרִיִּים.

 

וְאָז

וְאַף שֶׁיָּצָאתָ בִּטְרִיקָה,

אַתָּה חוֹזֵר לַ-בַּיִת בִּצְעָדִים חֲרִישִׁיִּים

וְהַ-בַּיִת כְּתָמִיד, מְקַבֵּל אוֹתְךָ

בַּאֲדִישׁוּת שֶׁל כֶּלֶב זָקֵן הֲנָטוּעַ בִּמְקוֹמוֹ,

וְלֹא אִכְפַּת לוֹ שֶׁהָלַכְתָּ

וְלֹא אִכְפַּת לוֹ שֶׁחָזַרְתָּ,

וְאַתָּה שׁוּב בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר,

מַנִּיחַ בְּזָוִית אֶת תַּרְמִיל הַ- לֹא בַּיִת.

 

וּבְגַבְּךָ הַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת

שְׁקֵטָה, חַדָּה וְנוֹקֶשֶׁת.