top of page

שושי שמיר

 

דלת סגורה בחדר של ילדה 

 

שזיף סנטה רוזה הכי טוב כשהוא טיפ-טיפה בשל יתר על המידה, על סף רקוב. אז העסיס שלהם הכי מתוק כי הפרי עצמו הופך לעסיס. כשמחזיקים שזיף כזה ביד הוא מרגיש כמו מיטת מים: קליפה גמישה וחזקה, שעוטפת עסיס, שבתוכו צף גלעין. ואז הסנטה רוזה חלקים ומבריקים וכהים, כמעט שחורים. הסגול רק נרמז בברק שלהם. 

כשבוחרים שזיף סנטה רוזה, צריך לבדוק שציפור לא ניקרה בו קודם. את זה יודעים לפי הצלקת – צלקת של סוכר במקום הניקור. מפירות מנוקרים אפשר לעשות קומפוט, אבל לאכילה כדאי לבחור סנטה רוזה תמים, בתול. 

יש להקפיד מאוד לא לנעוץ שיניים בגסות בפרי הנבחר, שאז יישפך העסיס הוורוד על הבגדים ויהיה מפח נפש גדול. יש לנהוג כמנהג הציפור: לנקב חור קטנטן בשתי שיניים, רצוי ניב על ניב, כמו ששולפים קוץ מהאצבע. בשלב הזה פורץ הבושם המתוק אך לא מתקתק, אבל העסיס נשמר בתוך הקליפה. 

ואז, ורק אז, אפשר להתחיל למצוץ בנחת את הסנטה רוזה, עד שנתקלים בגלעין המכוסה בפלומת סיבים שהטעם שלה חמצמץ ובוסרי. כי מסביב לגלעין, משום מה, נשארים תמיד שוליים של בוסר. ואם הופכים אחר כך את הקליפה ומלקלקים אותה, הטעם הפנימי שלה הוא גם כן חמצמץ בוסרי. 

לפני שנים, בדרכי לספר סיפור בבית אריאלה, הבחנתי בתיבה קטנה בחנות ירקות ברחוב אבן גבירול ועליה שלט – שזיפי סנטה רוזה – מבצע. מיד ראיתי שנפלתי על סנטה רוזה אמיתיים. היום נדיר מאוד למצוא סנטה רוזה כאלה, כי קוטפים אותם טרם זמנם. בחרתי לי שלושה וכל הדרך התענגתי עליהם. והעסיס שלהם העיר את הזיכרון הזה. 

 

היום נדיר מאוד למצוא סנטה רוזה כאלה, אבל על העץ בגינה שלנו בקרית ביאליק, כשהייתי קטנה, היו כל כך הרבה, שאמא שלי היתה מוכרת דליים מהם לירקן, כזה שפע היה. 

דברים אחרים לעומת זאת היו מאוד בצמצום או בכלל לא. למשל: אף פעם לא היה לי חדר משלי לבד, תמיד גרו איתי או אח שלי או איזה בת דודה שבדיוק עלתה ארצה. ואם הייתי רוצה שקט, הייתי מוצאת מקלט מתחת לשולחן הגדול מפולניה, שעמד בסלון, ושם קראתי את ספר התנ"ך. וגם – למשל – אצלנו בבית שתו רק מים, כי לא היה כסף. רק כשהייתי חולה, אמא שלי היתה קונה גזוז אורנג'דה, וכל ארוחה היתה נותנת לי כוס שלמה, כי כשחולים צריך לשתות הרבה. 

יום אחד בחופש הגדול, אבא שלי לקח אותי לכפר התימני שלו, מדרך-עוז, ששם הוא ניהל את הצרכניה. בצהריים הוא הביא אותי למשפחה שאצלה התארחתי. עמדתי עם האמא של הבית הזה, בפתח של חדר שנראה לי ענק. היתה בו רק רצפת בטון רחבה ועד הקיר השני לא היה כלום. על הקיר השני, מול הדלת נשענה מיטת סוכנות גדולה מכוסה שטיח, שאפילו מהדלת ראו שהוא קטיפתי, והיו עליו ציורים ססגוניים. ועל השטיח היתה המזוודה שלי. 

היה חם מאוד, אז האמא של הבית הזה אמרה לי לחלוץ נעליים – אמא שעוד תעודד ילדה ללכת יחפה?! והיא הלכה והביאה שני דליי מים, ופשוט לקחה ושפכה אותם, ככה, על הרצפה. עלה אד של נתזים ואחר כך נהיה קריר ונעים, והיא השאירה אותי שם, ויצאה וסגרה את הדלת. סגרה את הדלת בחדר של ילדה! 

חיכיתי כמה דקות, להיות בטוחה שהבנתי נכון, וניגשתי למזוודה שלי שעל המיטה. ואז ראיתי מה שלא ראו מהדלת. בצד המיטה עמד שרפרף עץ קטן, ועליו מגש נחושת, ועליו צלחת מלאה ביסקוויטים מרי. ועל יד הצלחת עמדה כוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת, שהדפנות שלה לא עגולות אלא פסים-פסים, שיהיה נוח להחזיק, וזה היה חידוש גדול בשבילי באותם הימים. וליד הכוס עמד בקבוק זכוכית גדול ומתנוצץ, עם תווית ירוקה שכבר היתה לחה מהטל שעל פני הבקבוק. בקבוק כזה, מלא עד גדותיו מיץ תפוזים כתום ומתוק, וכולו ולגמרי בשבילי! 

מזמן כבר לא ראיתי כוס כזאת. אבל מאז, אם במקרה מזדמנים יחד אל שולחני ביסקוויטים מרי ומיץ תפוזים בכוס פלסטיק שקופה בצבע תכלת עם פסים פסים, ברגע שהמיץ תפוזים מרטיב את הביס של הביסקוויט מרי אצלי בפה, מיד הכיסא שאני יושבת עליו הופך שטיח קטיפתי עם ציורים ססגוניים, וסביבי נפרש מרחב קריר ומשיב נפש, שבקצהו דלת סגורה. דלת סגורה בחדר של ילדה. 

bottom of page