אריה יגודה 

 

​

גלים קצרים.

 

לפעמים אני רוצה לחפש מגדל גבוה, כזה שיש לו מלנ'תלפים קומות, כל כך גבוה עד שראשו ממש משפשף את העננים ורואים ממנו את האופק, את העיר ואולי את הים. ואני אכנס בשעריו ואעלה לקומה העליונה, גבוה - גבוה, למקום שבני אדם יכולים להשתפשף בעננים. אעלה אפילו אם לא תהיה מעלית. ככה סתם מדרגה אחרי מדרגה. עד לגג.

כן לגג. הרי גם למגדל הכי גבוה יש גג, כמו שגם לבית שלי יש גג, קומה שלישית. זה נורא גבוה עבור ילד קטן. עליתי אליו ועמדתי שעון על המעקה וכמעט שראיתי את הים. העיר נפרשה מולי כמו שטיח גדול, כמו מפת חיים של אנשים. עמדתי בין חבלי הכביסה, ובין החוטים של אנטנות הרדיו, על הגג שלי שהיה צבוע בסיד לבן מעל זפת שחורה. עמדתי וראיתי גם את האופק. 

כשעמדתי חשבתי שאולי אצור מטוס מדף נייר ואעיף אותו רחוק עד האופק. או אולי אקח את העפיפון שבניתי מבּוּסִים ונייר צבעוני ואעיף אותו לשמים של הקיץ. העפיפון שלי יהיה גבוה מהאחרים כי החוט שלו יתחיל כבר מקומה שלישית. 

וחשבתי שהעפיפון שלי יראה הכול. את כל הבתים עם כל האנשים. מרחוק למעלה, בטח אנחנו נראים לו קטנים ולא חשובים. בטח כך הוא יחשוב,  כי הוא כל כך גבוה עד שכמעט הוא מגיע לאלוהים.

את העפיפון לא העפתי מהגג של קומה שלישית. גם לא ידעתי איך יוצרים מטוס מדף נייר כדי להעיף עד לאופק. גם לא חשבתי שאני יכול לראות מלמעלה איך נראים האנשים שלמטה.

הגג היה עבורי עולם קסום. מבהיק מלובן הסיד שעל הזפת. הייתי עומד בין חוטי האנטנות של הרדיו בגלים הקצרים ומנסה להרגיש בגופי הצעיר את המוסיקה והמילים שמגיעים מן האוויר, ממקומות רחוקים שמרחפים באוויר הפתוח כמו שמרחף העפיפון או המטוס שנבנה מדף נייר. 

הנה אני עומד בין חוטי האנטנות ולא מבין איך מה שמרחף באוויר שקוף הופך למוסיקה ומילים ברדיו עם המנורה הירוקה. איני מבין איך המוסיקה והמילים מגיעים אלי ממקומות כל כך רחוקים.

אבא אומר שאלו גלים קצרים שנעים באוויר השקוף, נקלטים בחוטי האנטנה שמעבירים אותם לרדיו שבסלון. אני שומע את ההסבר של אבא אבל לא מבין. אני לא מכיר גלים שנעים באוויר מבלי שרואים את הקצף הלבן שלהם. 

לפעמים אני חושב שיש יצורי גג קטנים שמתחבאים בחדר הכביסה שבגג והם שרים מדברים וגם מנגנים את כל מה שהרדיו משמיע. כשאני עולה לגג, אני צועד בשקט על קצות האצבעות פותח בזהירות את דלת חדר הכביסה ומקווה לראות אותם לפני שהם מתחבאים. 

אני לא מצליח. הם תמיד מקדימים אותי ומתחבאים. משאירים אותי שם רגע לבד עם הכיור, הברז והגיגית מאימייל לבן מנוקד בכחול. אני מתקרב לגיגית מביט בנקודות האימייל הכחול וחושב שאולי אלו הם יצורי הגג  שלי שמתחבאים  בתוך הלבן של האימייל. אני מביט בהם ומבקש בלחישה שלא יפחדו ממני כי אני אוהב את מה שהם שרים ומנגנים לי דרך הרדיו  עם המנורה הירוקה והכפתורים הלבנים. אחר כך אני סוגר את הדלת ומציץ  דרך חור המנעול.
כשסוגרים את הדלת נהיה קצת חשוך בחדר הכביסה שעל הגג. אני מאמץ את העין המביטה ולרגע נדמה לי שהגיגית של הכביסה זזה. אני  קצת נבהל ובורח משם לחדר המדרגות. יורד מהר הביתה פותח את הרדיו ומגלה שיצורי הגג חוגגים במוסיקה של גלים קצרים. 

לפעמים כשאני חוזר הביתה למקום שאימא עדיין דרה בו, אני מביט למעלה לגג, רואה שאין כבר חוטי אנטנות של גלים קצרים, רק דודי שמש מעבירים את החום למים שזורמים למטה. כשאני מגיע קצר נשימה לגג ומביט סביב אני מגלה שכבר אין אופק. רק בנינים שמסתירים אותו ואת העיר, עוצרים את הגלים הקצרים שכבר מזמן אינם. חדר הכביסה המסתורי הפך להיות דירה וגיגית האימייל כבר בטח התקלפה ממנו, החלידה והתמזגה עם האדמה. 

אני יורד מהגג, מצטער שלא הבאתי עפיפון. כן, עפיפון כמו של פעם מבּוּסִים ונייר צבעוני, שאולי היה רואה את האופק שלא רואים היום מהגג של קומה שלישית. אולי שם, באופק, הוא היה מוצא את יצורי הגג שלי הנישאים על גלים קצרים ויכולים בוודאי להביא לי קולות מהעולם האחר, 

העולם האחר שאליו הולכים אלו שמתים.

לפעמים אני רוצה לחפש מגדל גבוה כזה שהגג שלו משפשף את העננים ממנו אוכל להעיף עפיפון וגם לראות את האופק. כשהעפיפון יפרוש כנפיו יידעו יצורי הגג ששוכנים כעת באופק שאני שם, ממתין להם על הגג הגבוה.

הם יגיעו רכובים על צמרות הגלים הקצרים ויביאו איתם את הקולות האהובים.
את הקולות של אהובי ששוכנים היום בעולם ממנו לא שבים.