דן אלבו

 

 

מְלוֹא הַחֹפֶן שִׁגָּעוֹן  

 

עַתָּה, עַל אֲדָמָה מוּצָקָה, בְּחֶזְיוֹנוֹת הַלַּיְלָה

עֵת הַלַּיִל מְשׁוֹטֵט מְלוֹא הַחֹפֶן              שִׁגָּעוֹן 

וְהָעוֹלָם צָף כִּנְטִיפֵי זַעַם אָבוּד,

לִצְלִילֵי בּוֹבּ דִּלֶּן אוֹ ז'וֹרְז' מוּסְטָקִי 

אֲנִי נִצָּב נִכְאֶה וְנִלְאֶה בַּמַּחְשָׁךְ

צָלוּב, נִסְעַר וּשְׁמוּט שְׂפָתַיִם

לְאֹרֶךְ עֲרוּגוֹת כִּסּוּפַי הָעֲדִינוֹת מוּל בֵּית נְעוּרַי

אוֹתוֹ בַּיִת נֶעֱרַג, שֶׁדַּלְתּוֹ לֹא מוּכָנָה עוֹד לְהִפָּתַח בְּפָנַי.