ענת לויט

 

אסירוּת

 

הָיִינוּ אֲסוּרִים בְּתָאֵי חֶרְדוֹתֵינוּ 

כְּמוֹ עַל שְׁתֵּי יַבָּשׁוֹת רְחוֹקוֹת 

שֶׁהִתְחַבְּרוּ בְּיָם שֶׁל מִכְתָּבִים 

שֶׁכִּמְעַט וְהִטְבִּיעוּ בַּמַּאֲבָק 

עַל הַבַּיִת שֶׁבּוֹ לִפְנֵי שָׁנִים

הֵמַסְּנוּ חֲרָדוֹת זֶה בִּבְשַׂר זֶה 

עַד שֶׁבְּלֵיל סְעָרָה נָטַשְׁתָּ 

אֶת הַבַּיִת וְאוֹתִי כְּעוֹגֶן 

מַחְלִיד בְּמַעֲמַקֵּי חֶרְדוֹתֶיךָ 

בָּהֶם נוֹתַרְתָּ כְּשֶׁהָיִיתָ 

לְפָנַי – אָסִיר נִמְלַט

מִן הַיְּכֹלֶת לְהֵאָחֵז בְּאִשָּׁה 

כִּבְמִזְרוֹן צָף לְהוֹשִׁיעֲךָ

מֵהַכֶּלֶא הַבּוֹדֵד.

 

​

קִירוֹת

 

קוֹלְךָ נִטְמַן בַּקִּירוֹת, בֵּין סִדְקֵי לְבֵנִים 

חֲשׂוּפוֹת מִתַּחַת לְשִׁכְבוֹת צֶבַע שֶׁנֶּעֶרְמוּ 

מֵעַל קוֹלְךָ שֶׁלִּפְנֵי שְׁתִיקָתְךָ שֶׁלִּפְנֵי עֲזִיבָתְךָ 

בְּאִבְחָה שֶׁל רָצוֹן לְלֹא הֶסְבֵּר עַד שֶׁשַּׁבְתָּ 

לִתְבֹּעַ חֵלֶק וְנַחֲלָה כְּנוֹכֵל מְסַפְסֵר 

בְּקוֹלִי הַטּוֹבֵעַ בֵּין הַקִּירוֹת הַלָּלוּ

לְלֹא הוֹשָׁעָה.