על שיר אהבה אחד של אורי ברנשטיין

 

יבחר גנאור

​

קשה לבחור שיר אחד של אורי ברנשטיין שייצג את הכתיבה המופלאה של משורר האהבה הזה. בחרתי שיר שמאיר עד כמה כל מילה בשיריו של אורי ברנשטיין היא משמעותית. לשיר, כמו יתר השירים בקובץ "הזיכרון הארוך של האהבה" יש מספר סידורי במקום שם.

 

2. / אורי ברנשטיין

 

הֲיִי אִתִּי לְלֹא הַכִּשּׁוּף הַמְּתַעְתֵּעַ שֶׁל הָאַהֲבָה,

אֶלָּא שְׁנֵינוּ בְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים

אֶל בֵּין מַאֲרָבִים שֶׁל הִתְקַיְּמוּת,

נִסְמָכִים זֶה בָּזֶה. וְאָז, אוּלַי,

אֶפְשָׁר, כְּחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, תָּשׁוּב

שׁוּב אוֹתָהּ אָהֲבָה הֲזוּיָה וְתַסְתִּיר

אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁפֹּה.

 

(מתוך הזיכרון הארוך של האהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013)

 

אף שזהו שיר אהבה, הואכולל מונחים מתחום המלחמה: "בְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים"ו"מַאֲרָבִים". בפתיחת השיר, הדובר מבקש מהנמענת, שתהיה אִתו "לְלֹא הַכִּשּׁוּף הַמְּתַעְתֵּעַ שֶׁל הָאַהֲבָה". זו בקשה מפתיעה. האם הוא לא מעוניין באהבה? אפשר להבין שהאהבה המתעתעת מפריעה לו. לכן הוא רוצה להיות אִתה בלי אהבה. סוף השיר יאיר את השורה הזאת באור אחר.

בינתיים, ניתן להבין שיש בסיפור שלושה משתתפים: הוא, היא והאהבה. כמעט משולש רומנטי. אבל הוא לא רוצה את המשולש. הוא רוצה להיות אִתה לבד. בלי האהבה. כמו שהוא כותב בשורה השנייה: "אֶלָּא שְׁנֵינוּ". שניים ביחד ולא שלושה. האם הם ביחד? הדובר אומר: "אֶלָּאשְׁנֵינוּבְּהִתְגַּנְּבוּתיְחִידִים". האם אפשר להתגנב ביחד ולחוד? שניים יחידים? ייתכן שהאהבה היא אמיתית רק כשמעורבים בה יחידים. שלכל אחד יש את הייחוד שלו.

ביחד או לחוד, יש סכנות בדרך. "מַאֲרָבִים שֶׁל הִתְקַיְּמוּת" הקיום היומיומי, עצם החיים, אורב לשניים, או לכל אחד מהם לחוד. צריך לחצות את היומיום בהתגנבות – שלא יפריע לזוגיות. כול מי שחי במערכת זוגית יכול לדמיין את חיי היומיום השוחקים את האהבה. זהו מאבק משותף של השניים. הם "נִסְמָכִים זֶה בָּזֶה" בפשט יש כאן תמיכה הדדית. אבל, בדרך כלל נשענים על משהו ולא בתוך משהו. למה הדובר אומר"זֶה בָּזֶה" ולא זה על זה? יש משהו סמיך במילה נסמכים,ויש משהו אירוטי בביטוי "זֶה בָּזֶה". אפשר למצוא כאן רמז לא סתם לתמיכה אלא למיזוג. כמעט אפשר להפוך זאת ל- נמסכים זה בזה, כמו נוצקו יחדיו. אולי אז, כאשר הם יהפכו כמעט לאחד, יתאחדו ברגע של חסד – תשוב האהבה.

זה לא סתם רגע של חסד. זה "כְּחֶסֶדשֶׁלאֱמֶת". אפשר לקרוא כפשוטו שהמיזוג הוא אמיתי. לא רק רגע של איחוד של הגוף. אך אי אפשר להתעלם מכך שחסד של אמת הוא כינוי לקבורה. החסד שהאדם עושה עם אדם שלעולם לא יוכל לתת תמורה. האם יש כאן רמז למוות? אולי, אבל אני אתעלם ממנו - אתעלם ממה שכתבתי שאי אפשר להתעלם ממנו – לפחות באופן זמני.

כך או כך, האהבה תשוב כמו חסד, או שאולי רגע החסד יחזיר את האהבה. במילים של השיר: "...תָּשׁוּב / שׁוּב...". למה "תשוב שוב"? הרי המילה תשוב משמעה תחזור. אז מדוע צריך להוסיף את ה "שוב". מעבר למצלול היפה של "תשוב שוב", מתקבלת תחושה של ריטואל חוזר. האהבה נעלמת ושבה, נעלמת ושבה. אם כך, אפשר שהכתוב בשורה הראשונה: "הֲיִי אִתִּי לְלֹא הַכִּשּׁוּף הַמְּתַעְתֵּעַ שֶׁל הָאַהֲבָה", אינו בקשה להיות בלי אהבה. זוהי בקשה להיות ביחד, בלי שהכישוף המתעתע של האהבה יפריע. אנחנו לא יודעים מה הוא הדבר שמתעתע, אך ברור שהדובר מבקש שהאישה תהיה אִתו על מנת שהאהבה תחזור.

כהד לכישוף המתעתע של האהבה, בשורה לפני האחרונה הוא מדבר על "אוֹתָהּ אָהֲבָה הֲזוּיָה". אותה אהבה שאם היא תשוב, היא תסתיר את כל המציאות שפה. האם הוא מחפש אהבה לשם אהבה, או על מנת שתסתיר את המציאות? האם "הַכִּשּׁוּף הַמְּתַעְתֵּעַ שֶׁל הָאַהֲבָה", הוא תעתוע של הלב? או שהוא תעתוע שמסתיר את המציאות? האהבה מייפה את המציאות. מהי המציאות שאותה הדובר מבקש להסתיר? מציאות של חוסר אהבה? האם הרמזים לסימני מלחמה מעידים על כך שהמציאות שהמחבר רוצה להסתיר היא המציאות של החיים על החרב? האם יש כאן שיר אנטי מלחמתי במסווה של שיר אהבה? אני חושב שלא – אבל גם זו אפשרות.

בקריאה אחרת, אפשר לראות בביטוי המוזר בהקשר של השיר הזה, "כְּחֶסֶדשֶׁלאֱמֶת", את המפתח לשיר. אפשר לקרוא את השיר כמכתב לאהובה שהלכה לעולמה: "הֲיִי אִתִּי" כאן בעולם הזה, אף על פי שאת בעולם הבא. "הַכִּשּׁוּףהַמְּתַעְתֵּעַשֶׁלהָאַהֲבָה", הוא התחושה המתעתעת, שנובעת מהאהבה, שהנמענת קיימת למרות שהיא כבר איננה. "שְׁנֵינוּבְּהִתְגַּנְּבוּתיְחִידִים" הכותב מתגנב לבד, אך היא אִתו בליבו. "מַאֲרָבִים שֶׁל הִתְקַיְּמוּת" יכול להתפרש כרמז לאי קיומה. "נִסְמָכִים זֶה בָּזֶה". היא קיימת רק בתוכו. "...וְתַסְתִּיר / אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁפֹּה" – האהבה תסתיר את העדר האהובה.

ומשהו על הצורה בשיר. השורות הרביעית והחמישית רוויות בפסיקים:

"... וְאָז, אוּלַי,

אֶפְשָׁר, כְּחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, תָּשׁוּב..."

כאן הפסיקים אומרים יותר מהמילים. הם מספרים על תקווה למשהו שסיכוייו הולכים וקטֵנים. " וְאָז... תָּשׁוּב / שׁוּבאוֹתָהּאָהֲבָה" הוא משפט של ודאות. " אוּלַי... תָּשׁוּב / שׁוּב אוֹתָהּ אָהֲבָה"  הוא משפט שאומר שיש סיכוי. "אֶפְשָׁר... תָּשׁוּב / שׁוּב אוֹתָהּ אָהֲבָה" הוא משפט של משהו אפשרי אך רחוק מוודאות. אפשר לקרוא את "אפשר" כביטוי סלנגי לבקשה ("אפשר את העיפרון"). המילה אפשר גם מצלצלת את השיר של חיים חפר "הן אפשר" שיר של תקווה (חלום) למלחמה שתיגמר. ולבסוף המשפט עם הד המוות: "כְּחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, תָּשׁוּב / שׁוּב אוֹתָהּ אָהֲבָה", הוא משפט שנותן תחושה של תקווה לבלתי אפשרי. אם כן, הצירוף של המילים "וְאָז, אוּלַי, / אֶפְשָׁר, כְּחֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, " עם הסדר היורד של הוודאות, נותנים ביחד, ועם קיטוע הפסיקים, את התחושה שהאהבה לא תשוב והמציאות לא תוסתר.

כאן, הצורה – המילים החוזרות, הפסיקים, המנגינה – היא שחקן נותן משמעות לא פחות מהמילים. 

איך שלא מפרשים את השיר הזה, הגעגוע לאהבה ולאהובה עולה מכל שורה.