מאיה ויינברג

​

המתים מגדילים את דבשם העלום

​

​

שישה שירים של ווילאם סטנלי מרווין פורסמו ביולי 2010 במדור השירה של מגזין ynet.השירים תורגמו בידי משה דור. בעת פרסום התרגום משה דור בן 78 (יליד 1932) וו.ס מרווין בן 83 (יליד 1927). שניהם משוררים פוריים ומוכרים, עומדים במיטב שנותיהם על רציף התחנה האחרונה, מתי תבוא הרכבת לאסוף אין איש יודע. שירתם המבוגרת היא הבשלה ביותר, תולדת כל התודעות שהביאו עד אליה. הדחף לתרגם שיר ולהלבישו בשפת האם של המתרגם נובע מתוך הזדהות עם שיר, התאהבות בו, הרצון להציגו וגם משהו מהרצון לנכס אותו. יודע זאת כל מי שאי פעם התפתה למלאכת התרגום. בחירת השירים לתרגום בידי משה דור אינה מקרית. השירים המובאים פה, ארבעה מתוך השישה, מישירים מבט בהיר, מפוכח, מסכם. מודדים את דבר המוות על הגוף כמו שמלה. עם זאת מוות חלקי ואובדני זמן נחווים כבר במהלך החיים. כך למשל בכל שנה היוצאת, שוכחת אותנו השנה לא פחות ממה שאנחנו שוכחים אותה. חשבון הנפש האישי שאנו נושאים בעצמנו עם עצמנו הוא הדבר היחיד הנותר. למי היינו טובים? למי החזקנו עוולה? חילוף מצב החיים במוות הוא כחילוף העונות, רעש המתחלף בשקט, עשיה המפנה מקום לאי עשיה או לעשיה בידי אחרים. כך, עם הפסקת הגשם, שב הסבכי אל הענף ושר, זהו טבע הדבר. מאז המוות - הדממה תצא אל הדרך אומר המשורר ומתרגם המתרגם, אבל מותו של משורר לעולם איננו דממה. שיריו ממשיכים כקרן אור של כוכב לקרון הלאה, אל מעבר ליום זריחת השורות, מעבר לשעון ימיו, אל נצח הזמן. השירה שמשאיר אחריו משורר טוב היא היא הנוסעת שאינה מתייגעת. היא הדבש העלום המתגדל והולך.

ארבעה שירים אמיצים מאת וו.ס. מרווין בתרגום משה דור

​

​

ליום השנה למותי  

​

כָּל שָׁנָה בְּלִי לָדַעַת זֹאת עָבַרְתִּי אֶת הַיּוֹם

שֶׁבּוֹ תְּנוֹפֵפְנָה אֵלַי הַמְדוּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת

וְהַדְּמָמָה תֵּצֵא לַדֶּרֶךְ

נוֹסַעַת שֶׁאֵינָהּ מִתְיַגַּעַת

כְּקֶרֶן אוֹר שֶׁל כּוֹכָב חֲשׂוּךְ-אוֹר

אוֹ אָז לֹא עוֹד

אֶמְצָא עַצְמִי בַּחַיִּים כִּבְתוֹךְ בֶּגֶד זָר

מֻפְתָּע לְנֹכַח הֶעָפָר

וְאַהֲבַת אִשָּה אַחַת

וְחֹסֶר הַבּוּשָׁה שֶׁל אֲנָשִׁים

כְּמוֹ הַיּוֹם בְּכָתְבִי לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יְמֵי גֶּשֶׁם

שׁוֹמֵעַ אֶת הַסִּבְּכִי שָׁר וְאֶת הַנְּפִילָה חֲדֵלָה

וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְלֹא אֵדַע לְמָה

 

​

לשנה היוצאת

​

אָז אַתְּ עוֹזֶבֶת הַכֹּל

כְּפִי שֶׁהָיָה

לוֹקַחַת רַק אֶת יוֹמֵךְ אִתָּךְ

כְּבָר אַתְּ מֵעֵבֶר לְהַשָּׂגָה

אֵינֵךְ מַכִּירָה אוֹתָנוּ אוֹ שׁוֹמַעַת אוֹתָנוּ

כִּמְעַט שֶׁאֵינֵךְ זוֹכֶרֶת אוֹתָנוּ

כְּבָר אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְדַמְיֵן

הֵיכָן אַתְּ

מַה שֶּׁזָכוּר לָנוּ מֵאַהֲבָה הוּא אוֹר כּוֹכָב

 

​

אתמול

​

יְדִידִי אָמַר שֶׁלֹּא הֲיִיתִי בֶּן טוֹב

אַתָּה מֵבִין

אֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי מֵבִין

הוּא אָמַר שֶׁלֹּא הָלַכְתִּי

לרְאוֹת אֶת הוֹרַי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ

וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ

 

​

אמצעי מחיה

​

כָּל הַבֹּקֶר בְּכֵלִים יְבֵשִׁים

הַשָּׂדֶה חוֹזֵר עַל קוֹלוֹ שֶׁל

גֶּשֶׁם

מִן הַזִּכָּרוֹן

וּבַכֹּתֶל

הַמֵּתִים מַגְדִּילִים אֶת דִּבְשָׁם הֶעָלוּם

אוֹגוּסְט

הַעֲדָרִים מַתְחִילִים לְהִוָּצֵר

אֲנִי אֶקַּח אֶת רִיק יָדַי

אֶת מַה שֶּׁאֵין לְךָ תִּמְצָא בְּכָל מָקוֹם