שמעון רוזנברג

 

משה דור 

 

בְּצַר לִי אֲנִי פּוֹנֶה אֶל מֹשֶׁה דּוֹר

מִדּוֹר שֶׁנּוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ אֶת הָעִבְרִית שֶׁלִּי

הַרְבֵּה לְמַעְלָה מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה

 

אוֹמְרִים שֶׁמֹּשֶׁה יָצָא אֶל הַמִּדְבָּר

וַאֲנִי טוֹעֵן שֶׁנַּפְשׁוֹ יָצְאָה

לַחוֹלוֹת הַנְּקִיִּם שֶׁל אֶרֶץ כְּנַעַן

וְלִבִּי – אֶל הָעִבְרִית שֶׁנִּלְקְחָה עִמוֹ

וְכָעֵת שְׁנֵיהֶם מְדַבְּרִים אֵלַי מִשָּׁם.

 

וְצַר לִי כְּשֶׁאֲנִי פּוֹנֶה מִדּוֹר מֹשֶׁה.

בִּמְיֻחָד מֵאֵלֶּה הָאוֹמְרִים לִי כִּי לֹא קָם כְּמוֹ.

מִי שֶׁסָּחַב עַל גַּבּוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה

אֶת הָעִוְּרִים

לַיֹּפִי שֶׁהֵבִיאָנוּ וְקִיְּימָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, 

הִשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו דּוֹר עָבָר 

שֶׁכָּעֵת יִפְחַת אֶל עֶבְרֵי פִּי פְּחַת

עַד שֶׁלֹּא יִרְצֶה וְיֵלֵךְ

אֶל אֹהֶל מֹשֶׁה דּוֹר הַמִּדְבָּר.

 

את השיר "משה דור" כתבתי במאי 2012 והוא התפרסם בספרי שירי השני, "כל הדרכים מובילות אל עצמן", הוצאת פרדס, 2016. אולם השיר לא נכתב בהשפעת הקריאה רבת השנים בשיריו של משה דור, האהובים עלי, אלא בעקבות דברי ביקורת שכתב אלי הירש על ספר שיריו של משה דור, "בשבח השנאה", ותגובתו הנזעמת של האחרון (משה דור ראה צורך, במענהו, להכחיש שהיגר מכאן לארה"ב, והמשיך עד הסוף לראות את עצמו כמשורר ישראלי, אחד ממבשריה של התרבות ה"ילידית"). ראוי לציין כי אלי הירש באתרו, הותיר על כנה את תגובתו של המשורר, וכך איפשר לקורא לראות ולשפוט בין שניהם.

השיר שלי מביע אהבה והזדהות עם המשורר, פועלו ותפיסת עולמו, ומתוך צער על תחושת עלבונו. במקביל הקורא רשאי למצוא בשיר התייחסות לביקורת עצמה של הירש, שככל הידוע לי דווקא נמנה על אוהבי שירתו של דור. מתוך דבריו חשובה בעיני בעיקר האמירה הבאה:

​

"ברבות השנים ניסח דור הבחנה שמטרתה היתה לתרץ את ההבדל בין זך לידידיו (דור ואריה סיוון). זך, הסביר דור, נולד בגרמניה, הוא בעצם משורר-מהגר, ולכן שירתו קוסמופוליטית. סיון ודור, לעומת זאת, הם ילידי הארץ שנשמו מלידתם את אוויר המקום, "משוררים ילידים" כלשונו, ולכן שירתם הרבה יותר ארצישראלית. המושג שדור טבע, "משורר ילידי", נגע כנראה ברגישויות בסיסיות של החברה הישראלית, לא רק בהבחנות ותיקים/עולים וגלותיות/צבריות אלא גם בשאלות יסוד של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונעשה עד מהרה פופולרי. .... נעשה דור לאחד מגיבוריה של מסורת מומצאת למחצה אך מעניינת כשלעצמה: מסורת השירה הילידית"[1]

​

 ... המשך דבריו של הירש, המצביע על שניות בעולמו-מצעו המאוחר יותר של המשורר, חשוב פחות אך במעט:

​

 "אלא שדור התגלגל לארצות הברית, והפך מיליד למהגר. זה הסיפור שמגדיר את שירתו ותולדותיה והופך אותן למקרה מבחן מרתק, אך דווקא הוא מוצנע בהתייחסויות לשירתו. דור ממשיך לשאת בגאון את כתר המשורר הילידי, למרות ששירתו כבר מזמן אינה ילידית או שורשית במיוחד. להפך: זוהי שירה אנטי-שורשית בבסיסה, שבה ההיאחזות במולדת נזנחת לטובת ערכים אחרים... שיריו של דור הם כאמור שירי הגירה ביסודם, שיש בהם מודעות חריפה לאופיים הנעקר והמסתחף של חיי אדם" ...

​

האם יש הבדל בין היותו של משה דור משורר "ילידי", לבין "עולה" מ"מדבר הגלות", או ביניהם לבין יליד הארץ שהיגר מפה, קרי "שב אל המדבר". ומה מוצא אני, שאיני משורר ילידי, במשה דור? כי אני, כדבריו של דור, מאלה ש"אישיותם, הפרטית והאמנותית, עוצבה בה אף כי לא נולדו בה". מבחינה תרבותית אני צבר אף שלא נולדתי כאן, ודי בכך כדי להסביר את ההתעקשות שלי על השפה העברית וצערי על מצבה. מאידך גם איני מנותק ממשקעים גלותיים (ובהם משקעי השואה) ומהשפעות מערביות וקוסמופוליטיות, שגם משה דור נחשף להן. 

אין זה מקרי שהשם "משה דור" שימש השראה לשיר העוסק לכאורה ב"דור משה" המקראי, כתמונת ראי, המרמזת על היפוך יוצרות תרבותי, על הפניית מרכז הכובד התרבותי הישראלי חזרה אל התרבות הלא ישראלית, ה"גלותית" לכאורה, וגם על נסיגתה של העברית ממקום של שיא. תמונת הראי ניכרת גם בכך שהשפה העברית התפתחה למעשה גם בגלות. אם נקבל את המסורת המקראית כעובדה היסטורית, אזי "דור משה" התגבש כעם תחילה במצרים, ואחר כך בארבעים שנות נדודיו מחוץ לכנען, היא ארץ ישראל. ומשה הנביא עצמו, יחד עם כל בני דורו, למעט שניים (יהושע וכלב) לא זכו להכנס לארץ, בניגוד למשה דור שנולד וחי בה – ויצא ממנה ל"גלות" כביכול. בדורות האחרונים שוב התחוללה תחיית השפה והספרות העברית, ברובה בגלות, באירופה, תחייה שנמשכה ביתר שאת אחר כך בארץ ישראל, והייתה אולי הישגו הגדול ביותר של המפעל הציוני. לכן יש להצביע על קו רצף מבורך, ולא על נתק, בין "הגלות" לארץ ישראל, ועל השפעות תרבותיות "קוסמופוליטיות", או גלובליות, עוד לפני העידן ה"גלובלי", על המשוררים ה"ילידים". 

ספק רב אם ההגדרות שערך משה דור עדיין תקֵפות. תקפה יותר ההגדרה "אחוסלים", שמעצבה היה הסוציולוג ברוך קימרלינג – קבוצה דומיננטית, תרבותית חברתית ופוליטית, של "אשכנזים, חילונים, ותיקים [להבדיל מ"ילידים" – הערת "ש.ר.], סוציאליסטיים ולאומיים (או ציוניים) האחוסליות חופפת פחות או יותר את המעמד הבינוני. בתור שכזאת היא כוללת גם מזרחיים ודתיים, בתנאי שאלה אימצו השקפות עולם ואורח חיים המזוהה עם האחוסליות....", נראה אם כן, שמשוררים ויוצרים אחרים, רבים מאוד, הם "אחוסלים", מערביים באורח חייהם והשקפתם, וודאי שאינם חיים בבידוד תרבותי, בעידן הכפר גלובלי, שבו לחיים בארץ יש משקל שונה ופחות מאשר עבור בני דור תש"ח.

לכן כשם שמשורר שנולד בארץ, כבר אינו יכול להגדיר את עצמו כ"משורר ילידי", גם משורר ישראלי "אחוסלי" שעובר לחיות בארה"ב, בברלין, או בכל ארץ אחרת, אינו הופך בהכרח ל"גלותי" (אזכיר כי גם הירש לא הגדיר את משה דור כ"גלותי" אלא כ"מהגר", אך ייתכן שמשה דור סבר שהירש טוען לזהות בין שני המונחים, ונזעק להגן על "ישראליותו"). היום, בעידן הכפר הגלובלי, אדם יכול ליהנות מכל העולמות, להיות "רב תרבותי", איש העולם הגדול, ולהמשיך ב"נכר" את חייו התרבותיים הישראליים, ואפילו להיצמד ביתר שאת אליהם – בעיקר אל השפה העברית, כפי שהעיד על עצמו משה דור.

ואכן, ראוי לציין שב"גלות" האמריקנית והגרמנית חיים כיום כמה וכמה משוררים "אחוסלים" ששפתם עשירה, ושההתרחקות מהארץ אף מעניקה להם פרספקטיבה חשובה, אחרת, על ישראל. היא טבולה בגישה ביקורתית יותר, כואבת יותר, רומנטית, ומתגעגעת לאידיאל שככל הנראה כבר לא יחזור - האידיאל האחוסלי, העברי-ישראלי, הסוציאליסטי, או הליברלי-ציוני. 

ככל שאנו מתרחקים מדור תש"ח, נחלשים ההשפעות ומשקעי העבר הגלותיים, כמו גם השפעות ומשקעי הישראליות הצברית ומתחזקים הזרמים הדתיים והימניים, חלק ניכר מהם בעלי זהות מזרחית, הקוראים תגר על התרבות האשכנזית החילונית-ליברלית וה"קוסמופוליטית", והדבר אינו פוסח על השפה העברית הנוכחית, לטוב (בעיקר) ולרע. בעידן זה נחלש גם מעמד העילית האינטלקטואלית (שבה עדיין קיימת שליטה אשכנזית), וגם זו אינה עוסקת כבעבר במאבק למען השפה העברית. כך, איני מוצא שהמשוררים בארץ שמים בראש מעיניהם את מצב השפה, ואינם מוחים על הידלדלותה והשפעתם עליה כיום שולית.  

באור זה ניתן לבחון למשל את השירה הפוליטית-חברתית של קבוצת "ערס פוליטיקה": האם אין היא משקפת מגמה זו של היחלשות ה"אשכנזיות", האם אין היא "קוסמופוליטית" ובו זמנית ניתן להגדירה גם כשירה "ילידית" או צברית (הרי רובם אם לא כולם ילידי הארץ, ולכאורה תוצר של החינוך הישראלי ה"אינטגרטיבי"), וזאת גם כשהיא מבקשת להשיב את כבודה של התרבות המזרחית, שנדחתה על ידי ה"אחוסלים", ואת כבודם של הוריהם, ולספר על סבלם (זאת, כשם שמשוררי הדור השני לשואה נותנים ביטוי לסבל הוריהם, שאף "גלותיותם" נדחקה בשם ולטובת "כור ההיתוך"). ציין על כך, בין היתר,  המשורר מתי שמואלוף[2]:

​

המשימה של הכתיבה המזרחית היא להחזיר את הגוף המזרחי, להחזיר את האנושיות להיסטוריה, לזיכרון הקהילתי המשפחתי. לדרוש מהם שלא לכתוב על ההורים שלהם, או סבים שלהם – היא חוסר הבנה לדרך בה הודר הזיכרון המזרחי מההיסטוריה. ההחזרה להיסטוריה של הגוף המשפחתי נעשית בכל האמנויות.

​

במקביל, מאחר שהשיר על משה דור עוסק גם בשאלת מצבה של השפה העברית – ראוי לבחון אם יש ממש בטענתי בדבר הידלדלות השפה העברית של החברה הישראלית בימינו, ואיני מתכוון לשפת המשוררים, שיש בה מגוון רחב ועצום. ואם כן - מי ומה גרמו למצב זה. וכבר נרמזו פה הדברים, בהקשר לתרבות הפוליטית-חברתית הדומיננטית הנוכחית. במקביל, ייתכן שגם השפעות "קוסמופוליטיות", מערביות, פגעו בשפה, מאחר שהביאו לחדירת מילים וביטויים לועזיים שחלקם הגדול אינו משתלב בטבעיות בשפה העברית וזר לרוחה.

לסיום, אציין עוד כי מספר שנים אחרי כתיבת השיר, ההתרחקות ממנו מאפשרת לי, כותבו, לבקר את מילותיו שלו, ולראות באור חדש, גם חיובי יותר, את "דור המדבר", שחי גם כאן וגם במקומות אחרים. קרי להעריך מחדש את מקומה של ה"גלות" על מגווניה, בתהליך ארוך של הבניית "ישראליות", שאת עתידה עדיין קשה מאוד לנבא.

​

[1] http://elihirsh.com/?p=2888&fbclid=IwAR02OIvqpjfcEsJTMpFcATf7HHg7GTnFd0UR9hebpTiys8fjux_AHpIUd6w

​

[2]https://matityaho.com/2015/01/30/%D7%97%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%A8%D7%A1-%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94/

​

​