top of page

ורד טוהר

 

בשנת 2002 קראתי את 'צחוק של עכברוש' בלילה אחד שאחריו שנתי נדדה עוד לילות רבים. בשנת 2003 פגשתי במקרה את נאוה סמל במלון דן בתל-אביב. לא הכרנו לפני כן ולא נפגשנו יותר לאחר מכן. נאוה, אמרתי לה, נאוה, במחילה ממך, כל כך קשה לי מאז הספר שלך. אני מרגישה שהשואה של כולנו מבעבעת ולא נרגעת. יש לי בבית תינוקת קטנה, לאיזה עולם הבאתי אותה, מה יהיה נאוה. נאוה סמל הסתכלה עליי בעיניים גדולות וטובות וחכמות. ראי, היא אמרה לי, מפלצת ההיסטוריה שלי ושלך ושל כולנו תישאר תמיד בתוכנו, היא לא הולכת לשום מקום, היא עוברת במחזור הדם. לכן צריך לכתוב עליה סיפור, לשיר עליה שיר. הביני, היא אמרה לי, בסוף תמיד זורחת שמש.

 

בשנת 2004 עובד צחוק של עכברוש לאופרה קאמרית על ידי אלה מילך-שריף. נאוה סמל הזמינה אותי לפרימיירה, לא הייתי מסוגלת להגיע, ידעתי שלא אצליח לצפות בסיוטים שלי קמים לתחייה על במה. התנצלתי.

 

'צחוק של עכברוש' הוא רומן חשוב ביותר בתוך קבוצת היצירות של בני הדור השני בישראל. היצירה המורכבת הזו, הבנויה מחמישה חלקים שכל אחד מהם כתוב באמצעות סוגה ספרותית אחרת, עוסקת במהות הזיכרון. ביכולת שלנו לזכור וגם ביכולת לשכוח. באופנים שונים של זיכרון, וביחס בין הזיכרון הפרטי לזיכרון הקולקטיבי. לכן נאוה סמל נזקקה לחמישה ז'אנרים שונים, כדי להביע את הרעיון שמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על העבר הוא למעשה קולאז' של התרשמויות וכי העבר דורש מאיתנו לבנות אותו, לייצר אותו בכל פעם מחדש.

 

אף שירה של נאוה סמל 'הם שבים אליי', מנהל דיאלוג עם מושג הזיכרון ועם פעולת היצירה. השיר מדגיש את העובדה שבמסגרת התהליך הטבעי של חילופי הדורות, זיכרונות הילדות המוקדמת הם אלה שמשוקעים בנו באופן המשמעותי ביותר. בנה של הדוברת, שכבר החל לדבר, מחליף את הדיבור של הדוברת כילדה בבית הסבתא. הבן שהחל לדבר אף ממלא בדיבורו את שתיקתה הנוכחית של הדוברת, שמילותיה נטחנות מפני שהשפה הישנה אינה מתאימה יותר. מכאן שהשפה היא גשר, אך היא גם מחסום - השפה היא לא רק אמצעי פרגמטי אלא גם מכלול של סמלים וריטואלים מעולם שכבר אינו קיים. בעולם היצירה, הדיבור של הדוברת ומחסומי הדיבור שלה מבטאים את התמודדותה עם העבר וההווה.

 

הֵם שָׁבִים אֵלַי

 

כְּשֶׁאֲנִי כָּאן

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

רַק בַּחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה הֵם שָׁבִים אֵלַי

טְרִיִּים כָּל כָּךְ

סַבְתָּא, סַבְתָּא

אֲנִי נוֹגַעַת בָּךְ מַמָּשׁ

חֲבוּשָׁה שָׁבִיס אַתְּ עוֹרֶכֶת לִי

תִּקְרֹבֶת בֹּקֶר

אֲנִי מְדַבֶּרֶת יִידִישׁ.

מֵאָז שֶׁמַתְתְּ נִטְחָנוֹת לִי

הַמִּילִים

אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר בָּהּ

עִם אֲחֵרִים.

סַבְתָּא, סַבְתָּא

אַתְּ טְמוּנָה בָּאֲבָנִים הַשָּׁווֹת הָאֵלֶּה

בֵּית עָלְמִין לַאַדּוּקֵי שָׁמַיִם וְשׁוֹמְרֵי

שַׁבָּת

דֶּמוֹקְרַטְיָה אֲמִתִּית

בִּבְנֵי בְּרַק

סַבְתָּא, סַבְתָּא

יַלְדִּי אִיָּר כְּבָר הֵחֵל

לְדַבֵּר.

 

מתוך: "מחזור חיי אישה: כל השירים". הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019, עמ' 109.

bottom of page