אָבֶלֶה הַצֶּ'כִי הַטּוֹב / רחל דיין

"אני מהרהרת בה. אולי חתומים פניה ולא בוקע מהם דבר, זולת עסיס אוכמניות רטוב וזב".

מתוך ספרה של נאווה סמל, "כובע זכוכית", עמ' 23, ספריית פועלים, 1985

 

 שֶׁלֶד הַפַּחַד טָמוּן בֶּעָפָר

וְרֶסֶס מַחְרֹזֶת תְּפִלּוֹת בְּיָדוֹ,

לֹא נִפְתַּח אֶת כָּל הֶעָבָר,

נְדַבֵּר עַל אָבֶלֶה לְבַדּוֹ

 

הוּא לִמֵּד אוֹתָה אֵשׁ לְהַדְלִיק

מִתַּחַת לַדּוּד הַגָּדוֹל,

רַק פַּעַם הִדְגִּים, וּבְחֶלְקִיק

שְׁנִיָּה תָּפְסָה אֶת הַכֹּל

 

יַעַר-עַד יְרַקְרַק וּבוֹהֵק

בְּחֶבֶל סוּדֶטִים הַצֶּ'כִי,

רוֹן צִפּוֹר אֶת הַלַּיְלָה מוֹחֵק,

הִזְדָּרְזִי לָךְ יַלְדָּה, וְלֵכִי

 

לְהַדְלִיק אֵשׁ בַּיַּעַר, כִּי

עוֹד יוֹם כְּבִיסָה חַיָּב לְהַתְחִיל,

הַגְּבָרִים בַּמַּחֲנֶה לַבְּגָדִים מְחַכִּים.

מַדּוּעַ עָצַרְתְּ שָׁם בַּשְּבִיל?

 

עַל מִכְסֶה הַדּוּד הִיא רוֹאָה צְרוֹר עָטוּף,

הִיא זְקוּקָה לְעֶזְרָה, הַיַּלְדָּה:

 

זֹאת פְּצָצָה, זֶה הַסוֹף

 

אָבֶלֶה, קוֹמֶן זִי, וַאס אִיז דַאס?

אָבֶלֶה, בּוֹא נָא, מַה זֶה?

 

תִּפְתְּחִי, הוּא מְחַיֵּךְ,

זוֹהִי סְתָם מַתָּנָה,

מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִילֵךְ,

שְׁכֵנָה קְטַנָּה

 

הִיא פּוֹתַחַת:

קְרֶם... עֻגָּה עִם קְרֶם וָרוֹד...

בִּשְׁכָבוֹת מֵעַל וּמִתַּחַת...

זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת

 

רוֹצָה לִזְלוֹל עַכְשָׁו הַכֹּל

 

אַךְ בִּפְנֵי הַגּוֹי מַקְפִּידָה עַל נִמּוּסִים.

חַלְּקִי לְמָנוֹת מַהֵר!

אָבֶלֶה, בְּבַקָּשָׁה, קַח חֵצִי,

מֵידֶעלֶה, לֹא יִהְיֶה יוֹתֵר

 

וּבְחֶשְׁכַּת בֹּקֶר אֶחָד

שׁוּב יַלְדָּה רָצָה אֶל יַעַר,

וְשׁוֹלַחַת יָדָהּ לָקַחַת

מַה שֶׁשָּׁם הָיָה

 

קָצִין גֶּרְמָנִי שֶׁפּוֹקֵחַ עַיִן

מַעֲנִישׁ בִּכְפִיתָה וּמַכּוֹת,

וּכְשֶׁלַּיְלָה מַאֲפִיל הִיא עֲדַיִּן

בּוֹכָה עַל שׁוֹקוֹלָדוֹת זְרוּקוֹת

 

אֲבָל בָּה לֹא יָרוּ.