חיליק יחיאל רוזמן

 

מימוש הזיכרון בשירת אורי ברנשטיין

בעקבות השיר "אהבה קצרה". מתוך שירים 1962-2002. 

 

אָדָם נֶאֱסָף מִכָּל קְצוֹתָיו
לִהְיוֹת עִמָּהּ אֶחָד.
וְיֵשׁ לוֹ עִמָדָהּ רַק סְתָו
שָׁקוּף כְּעֵץ נִרְעָד.

וּבְלֶכְתָּהּ תָּמִיד הִיא מוֹתִירָה
אֶת זֵכֶר פְּרִיחָתוֹ שֶׁהִתְקַיְּמָה.
וְאִם זָכָה הִיא מְדַבְּרָה
בַּחֲלוֹמוֹ. וְהוּא מְנַחֲמָהּ.
 

אנרגיה פואטית רבת-פנים ראתה אור בשירה העברית העוסקת במימוש הזיכרון.

 

מוטיב החזרה אל פָּעֲמָה ישנה, שהציתה את האהבה, מתואר אצל אורי ברנשטיין כמסע אל החסר, כתחנות שאת סופן תלווה נעימת אכזבה, או למצער, רק בחלומו.  הציפייה לאיחוד הנוסף רקומה פניני-דרך פואטיות לאורך רבים משיריו וכל זה כדי לשוב ולממש את  "להיות עמה אחד". משורר האהבה קראו לו מספידיו כולם כאחד[i] - "הכותב על אודות האהבה היא הידיעה שהוא כותב לבשר ודם, ידיעה המנוגדת לתחושה שמושא געגועיו וכמיהתו היה זה כבר למהות מיתולוגית".[ii]

אם ב"אודיסאוס"[iii] שותל ברנשטיין בפי השב "עלילות שאין לי בן חפץ", הרי שב"אהבה קצרה" ניכרת השלמה עם ה"סתו שקוף כעץ נרעד". המשורר רואה את ההווה כהתערטלות העץ מעליו, התערטלות המפוגגת את שהסתירו העלים, את שהסתירו המסכות, את התרוקנות העלווה[iv]. תחנות-מסע בדרך אל ההתערטלות הופכות למילה אחת בשיר "אהבה קצרה" – "קצותיו" – אדם נאסף מכל קצותיו. בשונה מאלכסנדר פן[v] המבקש לסבר-אוזן ב"קורות נדודי הישנים", אשר יוכיחו כי " לא אני הוא האיש לא אני/ אל שובו משכבר מצפה את", הדגש אצל ברנשטיין הוא על סופן של תחנות המסע: "נאסף (סוף) קצותיו (קץ)" וכמעט ברור שאינו רוצה (או אינו יכול מפאת מוגבלויותיו) ללכת יותר שמּה. השיבה אינה פועל יוצא של תחנות מסע, אלא משום סופן. אודיסאוס הברנשטייני עומד מול עצים מוריקים, נוגעים זה בזה, חוסמים את הראוּת, חוסמים את אותן עלילות, את מה שמעבר, את המרחבים להם מתאוָה הרוח. וכשישוב ימצא את אותם עצים, חסרי עלווה, שקופים, מעבר להם אותם מים "הים רועש מלא מים כרגיל" ובכך ירמז שאין בו תשוקה לצאת אל תחנות המסע שבעבר היו עלומות בפניו. שלא כמו יונתן גפן הכותב בברור מוחלט: "האביב חלף עבר לו מי יודע אם ישוב" מה זאת אומרת? לא יהיה יותר אביב? יהיה, אך לא אותו דבר, ואולי בכלל היפוך שאפשר גם לליצן להפוך למלך. הזיכרון המכתיב את הפעולה אינו מתחשב במציאות החדשה, הזיכרון הצלול, הטהור, שאריתו שהתעצבה כאונטולוגית, לפעמים גם יחידית ודחוסה, היא זו המכתיבה את השיבה, את החזרה אל האהובה, האשה, השיר, את החזרה אל אותה פעימה קסומה שהלהיטה את היצרים בעבר, אל רגע ההתפעמות, אל הרגע בו הפכו שניים אחד: "אדם נאסף מכל קצותיו להיות עמה אחד". משוררים יודעים היטב את התדר הזה בו נאספים להיות עמה אחד, עם המילה הכתובה, עם השקט שלפני הסערה שחוללו מילים בהתחברן זו לצדה של זו , משל מיד תתפרץ הזעקה, הגניחה, הדמעה, ההתרגשות על שלל ביטוייה המענגים.

השימוש במילה "נאסף" (אָדָם נֶאֱסָף מִכָּל קְצוֹתָיו) מרתק לא פחות מ"קצותיו". שורת המקור שייכת לרבי שמואל הנגיד מקורדובה אשר כתב את שירו "מת אב ומת אלול"[vi].  זהו שיר המתאר את התקופה שלאחר הבציר. את הסתלקותו של החום את סופם של חודשי הקיץ, את תקופת התסיסה של התירוש, את ההזמנה למשתה היין. רבי שמואל הנגיד הכותב בשבע לשונות מכיר היטב את הפועל השמי א.ס.ף שמשמעותו גם צער, משל יש במילה "נאסף" רמז למוות, לאבל, לשכול, המקור המקראי ידוע לכל המשוררים:  "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי". נתן יונתן[vii] משתמש באותו טריק בשירו "מת אב ומת אלול .. ונאסף תשרי" אך משתמש רק בשתי השורות הראשונות של שמואל הנגיד כדי להכניס אותנו לאוירת סוף מסע, אוירה של העצים השקופים, עמימות המציאות החדשה מול הזיכרון הצלול עד כאב: "וילד זר הולך ותר כמו שאול את עקבותיו של אב ושל אלול ובעמום הוא מחפש את הצלול". הזיכרון הצלול בודה מציאות חסרת עלים. סתו שקוף. מן הירוק הבוהק המפרפר ומנצנץ נותר רק שלד. שלד ברור. קווים ברורים. קווים בחרט. ללא מכחול. רטט. תדר פעיל. "כעץ נרעד". אני מניח שאורי ברנשטיין הכיר את שירו המפורסם של אלתרמן[viii] "חיוך ראשון" שפותח כמו כל השירים המופיעים בסקירה זו בשיבה של בן הזוג למציאות השונה מן הזיכרון. "אני שנית אלייך נאסף, עולה אל מפתנך מכל דרכי". באתי, אומר המשורר. באתי מכל דרכי. כמו אדם מכל קצותיו. אבל המציאות שונה – "הכל נרגע ומתפורר" השנית אינה כראשית, כמו הפך התירוש ליין, כמו רק פסקה התסיסה בשירו של שמואל הנגיד, כמו נשרו העלים, כמו נגעו העצים זה בזה, כמו נותרה רק "פת עצב חרבה" המסיימת את "חיוך ראשון" כהתרוקנות העץ מעליו, כן הפת מחיותה . ברנשטיין מסיים את "אהבה קצרה" בזיכרון הפעימה עצמה. זיכרון פריחתו. הזיכרון ההופך לתמונה חיה הנקלטת גם בחלום. מגעת בו. מדברת אתו. משיב לה. הצלול משתלט על העמום.

ברנשטיין, משורר האהבה, נופל אף הוא לאותה אחיזה המשמרת את רגע ההתאהבות. למרות שהשנים חלפו מרגע אותה פעימה של "היות עמה אחד" ותהליך ארוך רב תחנות שריתק את הזיכרון המוצק למציאויות שונות הנופלות בצלילותן ותוקפּן מאותו תדר פנימי המפגיש את האוהב עם אשליית השיבה.

הרהור ספרותי פוליטי:

בשינוי קל של כתיבת המילים, מבלי שנשנה את המצלול, אפשר לראות בשיר במקום "לִהְיוֹת עִמָּהּ אֶחָד", שיבה אל "האחד". – לִהְיוֹת עִם הָאֶחָד. לא כך כתב המשורר, אך כל שהחלתי על אהובה ניתן תחת חשיבה בובריאנית להחיל על מי שלא אני ולא את. (ונשיר: לֹא אֲנִי הוּא הָעָם אֶל שׁוּבוֹ מְצַפֶּה הָאֶחָד). 

 

[i] דורון קורן, רפי ויכארט, גילי איזיקוביץ', יצחק לאור, אלי הירש ורבים אחרים

[ii] רפי ויכארט כותב סקירה בצאת ספרו של ברנשטיין הזיכרון הארוך של האהבה" - "הבלתי מושג יחד/ בכפיפה אחת"  https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4401763,00.html  

 [iii] ראובן קריץ 1984 בדרכי שיר, חלק ב' עמ 708-709 הוצאת פורה.

[iv]  הדבר יבוא לידי ביטוי עז בספרו המופלא "שירים לפסנתר יחיד" מ-2011  מחזור שירי הקינה החדים והצלולים שהמשורר מקונן בהם על עצמו, לא על מותו אלא על התרוקנותו. 

[v] https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=138&wrkid=6479   

[vi] מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָּם / גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,  בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם. /לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם/ אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם / וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם/ וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם /קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה / בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם.

[vii] https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&wrkid=2269&prfid=843&lang=1 

[viii] http://www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket=Wn2qSBQY9Ww%3D&tabid=65&mid=455