לאה זהבי ברזיס

 

​

שׁוּב

 

שׁוּב נִתְפַּסְתִּי 
לְגַמְרֵי לֹא מוּכָנָה
מָה לַעֲשׂוֹת 
הַנֶּפֶשׁ לֹא מִתְרַגֶּלֶת

לְיֹפִי פִּתְאוֹמִיכָּל פְּרָט 
בִּפְנֵי עַצְמוֹ
הָיָה מַכָּר מֻגְדַּר
אַךְ הַמִּכְלוֹל טָרַף
אֶת הַקְּלָפִים

 

עַנְפֵי עֵץ 
לַיְלָה
יָרֵחַ מָלֵא
חֹר בַּיְּרִיעָה 
הַפְּרוּשָׂה מֵעַל
גַּן הַמִּשְׂחָקִים
וְחֹר לְלֹא תַּחְתִּית
בַּתּוֹדָעָה 
עַל שְׂפַת תְּהוֹם רַבָּה
נִבְלְמָה הַשָּׂפָה 
פָּקְעָה כְּמוּסַת הַזְּמַן 
הַחֹשֶׁךְ נִסְדַּק כְּדֵי הֲצָצָה
אֶל נִיצוֹץ בְּרֵאשִׁית

כָּעֵת בְּגוּפִי הַכּוֹתֵב 
רְעִידוֹת מִשְׁנֶה

 

​

לִתְפֹּס קְצַת אוֹר

 

אוֹר הַיּוֹם הַבּוֹקֵעַ מִבַּעַד לַחַלּוֹן

מִשְׁתַּקֵּף בִּפְנֵי הָאִשָּׁה הַשּׁוֹפַעַת

וּבִשְׁבִיל הֶחָלָב

הַזָּעִיר הַנִּמְזָג

בְּיָדָהּ מֵהַכַּד

כִּבְהִלּוּךְ מוּאָט

הַתְּנוּעָה קָפְאָה

לִפְנֵי יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה עַל הַבַּד

בִּמְשִׁיחוֹת מִכְחוֹלוֹ שֶׁל וֶרְמֶר

אֵיזֶה הָדָר מַלְכוּת יָצַק

בַּפְּעֻלָּה הַיּוֹמְיוֹמִית

אֵיזוֹ שַׁלְוָה קוֹרֶנֶת

עַכְשָׁו מֵהַצִּיּוּר

שֶׁצָּץ בְּרֹאשִׁי הֶעָסוּק יוֹבֵל שָׁנִים כִּמְעַט

בְּנִסְיוֹנוֹת לָצוּד נִיצוֹצוֹת מִבֵּין כֵּלַי הַשְּׁבוּרִים

לְלַקֵּט נְגוֹהוֹת שֶׁשּׁוֹפֵךְ הַיָּרֵחַ עַל דַּבְּשׁוֹת הֶהָרִים

אוֹ אֶגְלֵי דְּבַשׁ שֶׁבּוֹזֶקֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל קֶצֶף הַגַּלִּים

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

לַעֲרוֹת לְתוֹךְ כְּמוּסוֹת

מִלִּים

צָחַקְתִּי פַּעַם מֵחַכְמֵי חֵלֶם שֶׁחָשְׁבוּ

לִכְלֹא אֶת הַלְּבָנָה בְּחָבִית מַיִם

כְּפִתְרוֹן תְּאוּרָה לְלֵילוֹת חֲשׁוּכִים

גִּחַכְתִּי כְּשֶׁחֲבֵרִי בַּגַּן נוֹפֵף קֻפְסַת פַּח 

עֲגֻלָּה וְאָמַר בְּגַאֲוָה תָּפַסְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

סֵרַב לִפְתֹּחַ פֶּן יִבְרַח לוֹ הַשָּׁלָל

אַךְ לְקוֹל הַפְצָרוֹתַי

הֵסִיר אֶת הַמִּכְסֶה

וּבְרַק הַחַמָּה שֶׁעָלָה

מִן הֶחָלָל הָרֵיק

הוֹתִירַנִי לְלֹא

מִלִּים

 

הרישא שלהשיר "משוחח" עם שירה של ויסלבה שימבורסקה, "ורמיר", המתאר במעט מילים תמציתיות את ציורו של יאן ורמיר"מוזגת החלב" ומסיים במסקנתה האופטימית של המשוררת הפולניה,שהעולם אינו ראוי לקץ – ראשית בזכות האמנות, כוח היצירה המפעם באנושות, ושנית, בזכות מה שאמנות כזו מגלה לנו – לא רק את גדולתה של כלל היצירה האנושית (ובמקרה זה נפלאותו של ציור ספציפי זה) אלא בזכות ערכם של בני האדם הפשוטים,כמו מוזגת החלב העושה את מלאכתה"בדממה ובריכוז", והייתי מוסיף – בתמימות וטוהר, עד שלצופה נראה כי היא עוסקת במלאכת קודש, החשובה לא פחות מהאמנות (ומכיוון שהיא משרתת את האמן).

כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם
חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה
בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים
הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי
לְקֵץ הָעוֹלָם. 

 

שירה של שימוברסקה מתקשר לנושא הגיליון, מעצם ההבחנה כי העולם אינו ראוי לקץ העולם (והרי העולם כולל את "השמיים וכל צבאם").בשני השירים הוא מתגלה גם במיקרו-קוסמוס האנושי ובפעולותיו הזעירות, שגם להן יש זכות קיום וערך "מקודש", מאחר שפעולות אלה מהוות שירת הלל לבריאה. אולם בשיר של ברזיס לב העניין אינו הציור כמכלול, אלא עניין לכאורה פעוט אחר - האור הבוקע מהחלון, שהוא אמנם אור יומיומי, פשוט–ולא לחינם נקרא השיר "קצת אור" –אך מרגע שהאור נעשה כלי בידי האמן, נוצק בו גם "הֲדַר מַלְכוּת", משל היה שקול לאור קוסמי, ואכן על שום כך המשוררת הופכת את החלב הפשוט, הנשפך, ל"שביל החלב".ההבנה הזו, הלקוחה מהתבוננותה בהווה, מלמדת אותה שגם במעשה ובתופעה היומיומיים והטריוויאליים יש גדולה, ומחזירה אותה אל זיכרונותיה, הפעם עם מבט חדש, מבטה של משוררת הרואה באור חדש ואמפתי את השאיפה הילדותית, התמימה, ללכודאת גרמי השמיים ולשלוט בהם, בשיטות ארציות וזעירות, לעתים מגוחכות, שבעבר צחקה להן, כמו בסיפור על חכמי חלם, או הניסיון של חברה בגן, שהצליח להעיר בה כבר אז את רוח המשוררת, הגם עדיין נטולת מילים. בסופו של יוםהיא מזהה בחכמי חלם ובחבר הילדות"שליחים" המסייעים לה בהגשמת תקוותה ללכוד את מהות האור בכוח דמיונה, ולהפכו ל"כמוסות מילים" (ראוי לשים לב לכפל המשמעות של כמוסה – שהיא גם כלי "לכידה" ושימור,וגם סוד) . 

(שמעון רוזנברג)