אירֵן דן

​

המשורר

 

הַשְּׁמוּעָה אוֹמֶרֶת,

בְּדִירָה חָמֵשׁ גָּר מְשׁוֹרֵר,

הָאִשָּׁה שֶׁאָהַב נָטְשָׁה עִם אַחֵר,

אֶת שִׁירָיו שָׁפְכָה לַיָּם.

בְּנוֹת יָם

שֶׁעָלוּ מִמְּצוּלוֹת

שָׁמְעוּ בַּגֵּאוּת

קוֹל אוֹתִיּוֹת.

 

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בְּנוֹת יָם,

לֹא רָאִיתִי שָׁכֵן בְּדִירָה חָמֵשׁ.

רַק שָׁמַעְתִּי מֵעֵבֶר לַקִּיר,

בָּאִים וְהוֹלְכִים עַד חֲשֵׁכָה

שְׁנַיִם מְתַקְּנֵי מוּמִים, בַּעֲלֵי מְלָאכָה.

הָאֶחָד נָטַל אֶת לְשׁוֹנוֹ

הַשֵּׁנִי עָקַר אֶת לִבּוֹ

וְלִפְנֵי שֶׁהָלַךְ לְדַרְכּוֹ, הַמְּשׁוֹרֵר

יָשַׁבְתִּי לְמַרְגְּלוֹתָיו

הֵסַרְתִּי מִמֶּנּוּ

אֶת גְּלִימַת הַכְּאֵב.

 

שיריו של משורר, המילים, האותיות הם בית משכנו. ואפשר שיום אחד, ימצא המשורר בתוך כל אלה שער. ייצא ולא ישוב.

 

אני באה ביקורים במשכן-המשורר ישראל אלירז. בכל פעם, שיר אחר מסמן לי להיכנס, רחב לב, מהורהר, מתבונן, מתכתב עם הנמצא והקיים בגלוי ובנסתר, כמעשה התעוררות הנשמה. ו"הלא יאמן פשוט ישנו".

כששיר ניתק ממני, פעמים עולים בי דבריו של המשורר ישראל אלירז:

(1936-2016)

 

״כתיבת שירה זו שמחה עצומה. ומי שלא עבר את זה, קשה להסביר לו. איך יושבים מול דף ריק ובסוף היום יש לך דף מלא. ואתה מרגיש שבדקת מערכת רוחנית פנימית שלך עוד פעם ועוד פעם, כמו מתחת לאיזה מיקרוסקופ. זה גורם עונג שאני חושב שיש למדענים במעבדה. עונג שיש למגלי הרים ופסגות.״

(מתוך ראיון ב-7 לילות, ידיעות אחרונות יוני 2010)