צילה זן-בר צור

 

רשימות אבל– שירים לזכר גבריאלה אלישע

 

 

בְּלוּחַ הַשָּׁנָה

מְנִיחָה פֶּרַח לָבָן

עַל יוֹם מוֹתֵךְ

*

רוּחוֹת צַד

חוֹבְטוֹת בִּי בַּהַר -

אֵל מָלֵא רַחֲמִים.

*

'שֶׁהַמַּעֲבָר שֶׁלִּי

לָעוֹלָם הַבָּא יִהְיֶה קַל'

מִסְרוֹן אַחֲרוֹן בַּנַּיָּד 

*

דַּבּוּרִים עַל פִּרְחֵי

עֵץ הַתַּפּוּחַ

קוֹרֵאת בְּסֵפֶר שִׁירָתֵךְ

*

סוֹפֶרֶת אֲוָזֵי בָּר

בְּבָקְרוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָאָבִיב

וְאַתְּ, אֵיפֹה אַתְּ?

*

פּוֹתַחַת בַּחֲלוֹם סֵפֶר

וּבוֹ נְדִידַת הַפַּרְפָּרִים

אֶחָד עוֹמֵד עַל כְּתֵפֵךְ

*

אֲנָפָה לְבָנָה

מִתְחַמֶּמֶת בִּשְׂדֵה הַחִטָּה

יוֹם הַשְּׁלוֹשִׁים לְמוֹתֵךְ

​

​

צְלִיל שֶׁל מַיִם (דברים לזכרה)

 

בילדותי הייתי מלווה את סבי העיוור לבית התפילה ומחכה לו מתחת לעץ התות. אלו היו ימי חולין ובהייה. למדתי להקשיב לכרסומים של זחלי המשי, לפטפוטי השפיריות מעל באר המים ולריח של ספרי התורה שהיו כריח הגשם הראשון בעלי השלכת. בשבתות ובחגים היה זה אבי שליווה את סבי, למעט חגי תשרי שהיו שמורים לי. בדמיון שלי סבא היה הכי דומה לאלוהים. היה לו זקן ארוך וגלימה לבנה. הוד והדר ירדו מהשמים לארץ ופילסו לנו דרך. ביד אחת אחזתי בידו של סבא וביד השנייה בשופר שהוא הביא מהראט. סבא סיפר לי שאייל לבן מהרי פאמיר הנשיר לו קרן והמשיך לדרכו. אני לא בטוחה אם הסיפור אמתי אבל תמיד דמיינתי את סבא רוכב על איילים לבנים ושר תפילות לאלוהים המתוקים שלו.

 

בבגרותי כבר לא התחשק לי יותר ללוות את סבא שלי לבית התפילה. מאלוהים יפה תואר הוא הפך לזקן טרחן ומשעמם. ואולי זו הייתי אני שמילדה מלאת תום ופלאיות הפכתי להיות מתבגרת סוערת וסוררת. כך או אחרת כבר לא המשכתי במנהג ילדותי ובקושי הייתי מוכנה לקרוא בעבורו פסוקים ממחזור ראש השנה. סבא שחרר. הוא מצא את חכם סלומון שליווה אותו לבית הכנסת. בכל פעם שהם עברו בשביל, מיהרתי להתחבא מתחת לשיח ההרדוף. פעם אחת סבא עצר ליד השיח ושאל אותי, 'צֶ'רָא אוֹפְתָדִי בְּמֵם סוֹפִית? (למה נפלת במם סופית?, כלומר, 'מה קרה לך שאת תקועה, ללא מוצא?'). לא עניתי לו. אחרי זה הוא אמר לי. ח'וֹבּ, טוב, כשתגיעי לפרק מ' תדעי.

 

כמעט ארבעים שנה אחרי ומצאתי את התשובה בשירתה של גבריאלה אלישע:

 

"בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת הִגַּעְתִּי לְדַף מֵם

וְיֵשׁ שָׂם צְלִיל שֶׁל מַיִם."

 

ספר השירים של גבריאלה אלישע הוא בעבורי ספר תפילות. מחזור של ערגונות. ביני לבין עצמי, ביני לבין המקום, ביני לבין עונות השנה והחיים, ביני לבין סבי עליו השלום והאהבה. שם אני מוצאת תשובות לשאלה, צֶ'רָא אוֹפְתָדָם, למה נפלתי..

 

*

 

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

וּמְנַסֶּה לְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת

לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

 

*

 

בְּהַמְתָּנָה לְבוֹאֲךָ אֶכְתֹּב כָּאן כַּמָּה

שׁוּרוֹת שֶׁנִּגְלוּ לִי מִסֵּפֶר חֲלוֹמוֹתָיו:

בָּעֲלָטָה הַגְּמוּרָה שֶׁנִּשְׂתָּרְרָה

הִתְחַלְתִּי לְהַזְרִיעַ אוֹר אִיִּים שֶׁל אוֹר

וְאָז זָרַעְתִּי חַיִּים וְזָרַעְתִּי אֶת נִפְרָדוּת הַנִּבְרָא

וּכְמִיהָתוֹ לָשׁוּב אֶל הָעֲלָטָה הַגְּמוּרָה

וְנִגְלוּ אִיִּים שֶׁל אוֹר וְהִמְצֵאתִי

אֶת הַגֶּנִים וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הָעֹנָשִׁים

וְהִצַּבְתִּי מַטָּרָה וּדְרָכִים לִסְטוֹת מִמֶּנָּה

וַאֲנִי עוֹדֶנִּי מֶלֶךְ עַל כָּל אֲשֶׁר בָּרָאתִי -

הַהוֹלֵךְ בְּחֻקּוֹתַי יִרְאֶה שָׁלוֹם וּבְרָכָה בַּעֲמָלוֹ

וּמְאוֹר פָּנָיו מֵאוֹרִי יֻאֳצַל.

צְלִיל חַד מַפְרִיעַ אֶת שְׁנָתִי

וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ עוֹד לַחֲלוֹם עַל הִזְדַּוְּגוּת

שֶׁתָּשִׁיב גַּם אוֹתִי אֶל אֵינוּתִי הָעֶדְנִית

אֹשֶׁר הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם..

 

*

 

בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים

מָצָאתִי אֶת הַנַּחַל הַשָּׁקֵט שֶׁל הַשִּׁירָה

עַל גְּדַת הַנַּחַל הַהוּא עָרְבָה שְׁנָתִי

 

***

מתוך: ספר החלומות של אלוהים - גבריאלה אלישע

 

דוח'תר, בוח'ון בדף מם, ילדה, קראי בדף מם