דן אלבו

וַעֲנָנִים כְּמוֹ שְׁחָפִים חוֹצִים אֶת הָרָקִיעַ

דברים על גבריאלה אלישע

 

 

      בדברים אלה, אנו מבקשים לשרטט בקצרה את תולדות חייה של המשוררת גבריאלה אלישע, תוך עמידה על האירועים והחוויות המשמעותיים, שהותירו חותם על שירתה ועל חייה האישיים. בדברים אלה, נשלב שירים שלטעמנו משקפים את תחושותיה, חוויותיה וזהותה ביחס לאותם אירועים. כן גם, ננסה לעמוד על הזיקה הבלתי ניתנת להפרדה בין חיים ושירה ובין פיזי ומטאפיזי בעולמה כמשוררת.[1]

א.

גבריאלה אלישע נולדה בירושלים, ביום שבת י"ז חשון בשנת התשט"ו לאבלין (גם: אוולין) וציון אלישע במחלקת יולדות בבי"ח "שערי-צדק" הישן ברחוב יפו[2]. לגבריאלה שתי אחיות (דניאלה ורפאלה) ושלושה אחים (דניאל, גבריאל ורפאל). גבריאלה היא השלישית בסדר האחים. סבה, אביו של ציון אביה, חיים אלישע עלה לארץ בתחילת המאה העשרים מ-אוּרְפָה (Urfa), עיר בדרום מזרח טורקיה, ממזרח לנהר פרת. בשנות העשרים לחייו עלה חיים אלישע לארץ ישראל העות'מנית והתיישב בירושלים. בשנות ה- 90 של המאה ה-19 יהודי אורפה[3] עלו ארצה בגלים ויסדו את שכונת הָאוּרְפָלִים בירושלים. הם נודעו כבעלי-גוף ועסקו בבניין. בזכות כוחם הפיזי הפכו לְמָגִנֵּי שכונת נחלאות. פלחים ערבים משייח' באדר וליפתא שהרבו להטריד את השכונות היהודיות, לפרוץ לבתים ולשדוד כל אשר נקרה בדרכם. אך כאשר אלה נתפסו על ידי הגברתנים האורפלים הם הוכו בלא רחמים על מנת ללמדם לקח. עד מהרה הפכו ערביי הכפרים השכנים במורדותיה המערביים של ירושלים לידידי היהודים.

בקרב משפחת אלישע הוסיפו לספר על המסע הרגלי של הסב חיים דרך שטחה של סוריה ועל התלאות שהתלוו למסע זה בדרכו מאורפה לארץ. בנו ציון אלישע נולד בירושלים ב- 15 בינואר 1915 בי"ז באייר תרע"ה, לחיים ואסתר בשכונת נחלת ציון. משפחת אלישע התגוררה בשכונת האורפלים השוכנת לצד שכונת הכורדים תקופה ארוכה. שכונת נחלת ציון נמצאת קרוב לרחוב בצלאל. ציון אביה של גבריאלה, למד בבית-ספר אליאנס בשנות העשרים של המאה הקודמת. בפי הספרדים, בני היישוב הוותיק בירושלים בית הספר נקרא: "לה שקואלה די אליאנס"[4]. בשנת 1930 בתום לימודיו, התגייס למשטרה הבריטית המנדטורית. שירת בחיל הקשר והצטיין בעבודתו. בקום מדינת ישראל התגייס למשטרת ישראל ב- 15 בפברואר 1948. בניו ובנותיו מדברים על אביהם בערגה ובהערצה עד היום, כמי שדיבר שפות רבות בנוסף לעברית ובראשן צרפתית ואנגלית. צרפתית בזכות לימודיו בבי"ס "אליאנס" ואנגלית בזכות עבודתו רבת השנים במשטרה הבריטית בחברת שוטרים בריטים. ציון דיבר ספרדית, ערבית ומעט יוונית בזכות שכניו והעלייה מיוון, שבחלקה התיישבה בשכונת נחלת ציון לצד האורפלים והכורדים. יש להניח שבשכנותם גרו יהודים מיוון ולציון הילד, אביה של גבריאלה, היו חברי ילדות מקרב קהילה זו, עמם בילה בילויים תכופים בילדותו המוקדמת בבתי הוריהם ונחשף ממושכות לשפה זו. לאחר עזיבת הבריטים התגייס לצה"ל. במלחמת השחרור לחם בשורות צה"ל וארגוני המחתרת שקדמו לו.

באחד הסיורים בנגב במלחמת השחרור, ציון; אביה עלה על מוקש ונפגע בחזהו. במשך חודשים אחדים היה מאושפז בבית חולים סורוקה בבאר שבע. משהבריא והשתחרר מאשפוז שב לשרת במשטרת ישראל, בה שירת עד יום מותו בשנת 1973 כשגבריאלה הייתה בת 19. 25 שנה לאחר קום המדינה. אביה נפטר בשל הסתבכות רפואית בפציעה שספג בלבו במלחמת השחרור, שלא טופלה כראוי, בגלל מחסור בידע רפואי ואמצעים. זו הסיבה שהוכר במותו כחלל צה"ל על ידי משרד הביטחון.

ציון, אביה, היה מסור למשפחתו. נהג לעזור לילדיו בשיעורי הבית ודאג למחסורם הכלכלי. ציון חיבר סיפורים קצרים ועסק רבות בכתיבה. בזכות כישוריו הספרותיים והיכרותו היסודית והמקיפה עם האדמיניסטרציה המנדטורית הבריטית כתב או סייע לכתוב פניות ומכתבים בסוגיות אדמיניסטרטיביות שונות לרשויות הממשל המנדטוריות, לבני משפחתו המורחבת, לבני קהילתו, ולתושבי שכונת מגוריו. ציון היה גבר יפה-תואר. נתון זה שב וחוזר בכל ההתייחסויות אליו מצד ילדיו. בתו גבריאלה כאחיותיה וְאַחֶיהָ העריצה את אביה. גבריאלה הייתה בתו האהובה של אביה, ציון נהג לומר שהיא דומה לאמו, הסבתא שילדיו ובנותיו לא הכירו. תקופת מה בחייה, גבריאלה אף שינתה את שמה באופן רשמי ברישומי משרד הפנים לאלה בת ציון. בת ציון על שם אביה. תחת שם זה, פרסמה ספרים ותרגומים רבים.[5] בשנת 2008, לאחר שנים ארוכות שבה לשמה המקורי. בשנת 1980 גבריאלה הקדישה את ספרה "הנשמה מילולית", אשר ראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" לאביה המנוח. אמה אוולין/אבלין נולדה בעיראק. היא עלתה לארץ בשנת 1950 וסמוך להגירתה, נישאה לציון אלישע, הזוג ילד כאמור, שישה ילדים.[6]

בהיותה בת 13, נפל במלחמת ששת הימים, בן דּוֹדָהּ, הטייס רב סרן רפאל (רפי) אלישע ז"ל[7], רפי היה טייס קרב בחיל האוויר. בתקיפה השלישית באותו יום, מטוסו הופל בסיני. לדברי אחיותיה נפילתו השפיעה על גבריאלה רבות. הוא היה יפה תואר ומוצלח בלימודיו. בן דודה כתב שירה ולאחר נפילתו, בשנת תשל"ד, הוריו הוציאו לאור קובץ שירים מעיזבונו הפואטי[8] בשם: "תן לי להיות".[9] לא נעלמה מעיני, קרבת המועדים בין מועד ההוצאה לאור של עזבון שיריו בשנת תשל"ד ומועד כניסתה בהיכל השירה. בן דודה על פי המסופר, היה עילוי, לא רק, צלח את קורס הטיס של חיל האוויר והשתלב בהצלחה כטייס קרב בחיל האוויר, אלא, שלצד עיסוקו באָוִוירוֹנָאוּטִיקָה וטיס עסק בציור ובשירה. לבן דּוֹדָהּ רפי, הקדישה גבריאלה שיר, אשר התפרסם בעיתון "דבר".

הָיָה בֹּקֶר כְּמוֹ עַל יָם

וַעֲנָנִים כְּמוֹ שְׁחָפִים חוֹצִים אֶת הָרָקִיעַ

וְהָיְתָה אֵשׁ בְּלִי לֶהָבוֹת

וַחֲפָצִים דּוֹמֶה לִי שֶׁהָיוּ פַּעַם חַיִּים

וְנָדַמּוּ דְּמָמָה שֶׁלְּאַחַר חַיִּים מִסְּבִיבִי

רַק תְּפִלָּה בְּקוֹלוֹת אֱנוֹשִׁיִּים

נִשְׁמַעַת אֵינְסוֹפִית כְּרוּחַ "[10]

 

בשנים 1968-1972 גבריאלה למדה בבית ספר התיכון רנה קסן[11], ע"ש כרמייה[12] השוכן בסמוך לרמת-אשכול וגבעת התחמושת, הרחק מביתה שבסמטאות שוק "מחנה יהודה". גבריאלה נדרשה מן הסתם, לנסוע באוטובוס מידי יום ללימודיה בבית ספר זה.

גבריאלה לא השלימה את לימודיה התיכוניים.[13] היא עזבה באמצע השמינית. ניתן להניח, שלהחמרה במצבו הרפואי של אביה באותה שנה  הייתה השפעה על כך. היא תרצה את העובדה, שלא סיימה את שנת הלימודים עד תום, בכך שלא היו לה תכניות לפנות ללימודים באוניברסיטה. עם פרישתה מלימודים, עבדה בעבודות מזדמנות שונות, תוך דילוג מעבודה אחת לאחרת.[14]

לעמוס לבב סיפרה על תקופה זו: "שום עבודה לא עניינה אותי" היא אומרת. פעם בפעם כתבה שירים. "אני כותבת, כשיש בי עוצמה חזקה של רגש. לפעמים מגרה אותי עצם קיומן של המלים" היא עונה לשאלתו של העיתונאי עמוס לבב. בשנת תשל"ב 1972-קיבלה גבריאלה אלישע, פרס על שם מתי כ"ץ, ובשנת תשל"ה- 1975 זכתה בפרס אקו"ם על ספרה "ליל הזמרת". השופטים אמרו בהחלטתם: "הלכנו שבי  אחרי עולמה השירי המיוחד".

 

במרץ 1972 יצאה גבריאלה אלישע בקריאה להקים קיבוץ שבו ידברו באספרנטו[15]. במטרה ליצור "חברה חדשה ומתוקנת' המושתתת על יסודות השלום והשוויון. בדבריה כתבה: "ראוי ללמד אספרנטו" בבתי הספר" אספרנטו היא שפת השלום ולשימוש זה נוצרה. מכאן מובן, שברכה כפולה בהוראתה לא רק הקניית כלי שיחה. אלא גם חינוך לערכים אנושיים. הפצת  האספרנטו בארץ, תהווה  צעד ראשון בדרך ארוכה, שתוביל להגשמת האידיאלים של נביאי התנ"ך. יצירת חברה חדשה ומתוקנת, המושתתת על יסודות של שוויון ויחס כבוד לזולת. חברת אנשים אשר המכנה המשותף ביניהם הוא אהבת השלום. לדעתי, מן הראוי, שמשרד החינוך ישלב את האספרנטו בתכנית הלימודים. כן ראויה לשון זו להיות מוכרת רשמית כשפה זרה שנייה בבית הספר. יחד עם זאת, אני מציעה שהדבקים ברעיון האספרנטו יקימו בארץ מעין קיבוץ בין-לאומי שיאחד בקרבו את כל המאמינים ברעיון השלום העולמי העומד מאחורי האספרנטו ויעדיו התרבותיים והרוחניים מארצות שונות! כשם שקיימים קיבוצים שונים אין זה מן הנמנע שיקום גם קיבוץ למימוש חזון זה."[16] הצעתה זכתה לשלל התנגדויות ותגובות. מנשה רוזנברג מקיבוץ תל-יוסף למשל השיב לה: "אמנם קיימים "קיבוצים שונים," אך דבר אחד מאחד את כולם: שפתנו הלאומית. ולא מעט עולים באים לקיבוצים בלי ידיעת השפה והם רואים בהנחלתה יעד ראשון. האומנם חסר לנו קיבוץ שבמקום החובה ללמוד עברית ילמדו בו שפה זרה?"[17]. בקריאה זו להקמת קיבוץ בין לאומי למימוש חזון השלום, שבו תדובר שפת האספרנטו, יצאה בגיל 18. קשה להתעלם מרקע הדברים וההתפתחויות שהתחוללו בחייה האישיים באותו הזמן, התדרדרות במצבו הרפואי של אביה ופרישתה מלימודים בכתה י"ב.

 

כמהלך משלים לחזון השלום האוניברסלי וחזון אחרית הימים המקראי, בהגיע מועד גיוסה, גבריאלה בחרה לשרת בחיב"ה כחלופה לשירות בצה"ל. להבנתי גבריאלה התגייסה לחיב"ה מתוך רצון לתרום לחברה האזרחית ולמימוש ערך השלום האוניברסאלי שבו האמינה ובשל הזדהותה עם אביה והערצתה אליו על שירותו המסור בשירות משטרת ישראל והמשטרה המנדטורית הבריטית, יחד במשך כארבעים שנים. לשירות בחיב"ה היה יתרון מעשי מובהק, שכן עובדה זו הקלה עליה להמשיך בפעילותה הספרותית. בתקופה זו השתתפה באירועים ספרותיים ופרסמה שירים במוספים ספרותיים וכתבי עת שונים.

 

בהיותה בת ,21 הוציאה כבר שני ספרים, והמבקרים גמרו את ההלל על שיריה. עמוס לבב בראיון עם גבריאלה שהתפרסם במעריב מצטט את גבריאלה באלה המלים: "התחלתי לכתוב שירים אחרי מלחמת ששת הימים, סיפרה הצעירה התמירה. מקורזלת השיער ובעלת והעיניים העצובות. אך היא יודעת בהשפעת מי החלה לכתוב. בן דודה נפל במלחמה, וייתכן שמותו הוא שהשפיע עליה. כתבתי כמה שירים, והפסקתי" היא נזכרת, "שירים אלה לא ראו אור. כתבתי אותם בשביל עצמי". כעבור מספר שנים הראתה את שיריה לחברים ולמורותיה לספרות ב"רנה קאסן" ואלה עוֹדְדוּהָ, להמשיך בכתיבה".[18]

 

אביה נפטר ביום 6 במרץ 1973 כתוצאה מהדרדרות בפציעתו ממלחמת השחרור. פציעתו לא טופלה כראוי במועד האירוע, בגלל קושי מדיציני-טכנולוגי לבצע ניתוח לב פתוח בשנתה הראשונה של המדינה. אי לכך, נותרו רסיסי חימוש בדופן לבו מאז. לביטוי כאבה על מות אביה, שלחה שיר לעיתון "דבר" שהתפרסם ב-31 באוגוסט אותה שנה, במוסף הספרותי "משא". מות אביה בדומה למות בן דודה, הותיר צלקת עמוקה בנפשה.

*

מִצַּעַר אֲנִי קוֹרַעַת אֶת הַיָּם וְחוֹתֶכֶת אֶת הַמַּיִם

בְּעַקְשָׁנוּת לְטַיֵּל עַל פְּנֵי הַמִּתְמוֹסֵס

אִם נִתְפָּס מִתְכּוֹפֵף וְלֹא שָׁב כְּמוֹת שֶׁשָּׁב,

מְגַמָּתִי בַּמַּיִם לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר פְּשׁוּטִים

יוֹתֵר יָפִים יוֹתֵר עֲרֵבִים וְיוֹתֵר מְבִינִים

אֶת צִמְאוֹנִי שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לְמַיִם

 

"בְּעַקְשָׁנוּת לְטַיֵּל עַל פְּנֵי הַמִּתְמוֹסֵס" אולי היא מתכתבת עם תמונה מתוך הברית החדשה שבה מתואר ישוע מתהלך על הים[19], הייתכן שהיא משווה את ייסוריה לייסוריו? ואולי היא משווה את עצמה לאלוהים "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." (בר, א.ג') כפי שמתבקש בעקבות שורתו הראשונה "אֲנִי קוֹרַעַת אֶת הַיָּם" כאלוהים ממש. השורה האחרונה של השיר הלקוחה מפסוק ו' בהמשך: "וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם". עד כדי כך, כדי היקפם וגודלם של כל הימים והאוקיינוסים היה צערה?. לא כדי לברוא את היקום והאנושות כמעשי האל, אלא, כדי לעשותם יותר יפים ויותר ערבים, הייתכן שבמכלול האימז'ים בשיר זה, מות אביה קרע בה קרע כה גדול?

 

בגיל שבע עשרה, חברה לחבורת משוררים בני גילה ומבוגרים ממנה. התיידדה בין היתר, עם חדווה הרכבי, ומאיה בז'רנו, עם דרור גרין ואחרים. מעניינת העובדה שבתקופה שנקראה בפי חבריה כולם: אלה בת ציון, היא פרסמה את ספרה "טקסטים ומיני טקסטים"[20] תחת שם ילדותה: גבריאלה אלישע, ניראה ששני השמות חיו והתקיימו בקרבה ללא הפסק. יש להניח, שהשיבה לשמה המקורי, לא הייתה קלה לה, והייתה מלווה בהתלבטויות רבות.

בשלהי שנות השמונים ערכה לצד דן אלבו את כתב העת "שלם"[21]. לאחריו ערכה את חוברות "מרפסת". בשנים האחרונות יסדה וערכה את כתב העת המקוון "אספקלריה". את האתר בנתה במו ידיה מהיבט טכנולוגי. כתב העת העלה לאוויר תשעה גיליונות ופעל מדצמבר 2015 עד מרס 2017, במשך כשנה וחצי לערך. אם נוסיף את מחצית השנה שגבריאלה השקיעה בבניית האתר, שאותו בנתה תכנתה במו ידיה מהיבט טכנולוגי ופיננסי, יצא שהעיסוק בבניה ובתפעולו השוטף של האתר נמשך כשנתיים. 

בבגרותה השתתפה בפעילות ציבורית-פוליטית וכן ספרותית-פמיניסטית ענפה. בבית שמואל בירושלים נערך ערב שירה ביוזמת אשת החינוך הפמיניסטית חיה שלום. בערב קראו משיריהן המשוררות גבריאלה אלישע, מרים איתן  ואמירה הס. שלום, שהנחתה את הערב, אמרה כי היא דוגלת  ברעיון של "חדר משלה" - לתת מרחב לנשים יוצרות להופיע ולהציג את יצירותיהן ואף להתפרנס מהן. לפי רעיון זה נמכרו בהפסקה ספרי השירה של המשוררות. אמירה הס, רעייתו של השחקן ואיש הרדיו עזרא הס, ומרים איתן, ספרו על מניעיהן לפרסם את יצירותיהן בגיל מבוגר יחסית, על הדחקה, עומס התפקידים הנשיים והאימהות, אשר גרמו להן "ליצור  למגרה". בקהל ישבו המשפטן דב איתן  בעלה של המשוררת מרים איתן וד"ר עלי קלייבו, אנתרופולוג ממזרח ירושלים, לו הקדישה מרים איתן שיר בספרה "חיוך  הלביאה". ד"ר קלייבו, מרצה באוניברסיטת בית לחם ורעייתו אלנה, בת שגריר קוסטה ריקה ביפן אשר נכחו בערב, הינם חברים אישיים של  הזוג איתן.

ביולי 1988 יצאה קבוצת נשים במחאה על חלוקת פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לגברים בלבד. לטענתן "זו היא פגיעה ממשית בנשים", הן יצאו בפניה אל ראש הממשלה, שר החינוך, מבקרת המדינה ויועצת ראש הממשלה למעמד האישה. "לא נקבל את הטענה, שלא נמצאו נשים ראויות לפרס. בידינו רשימה חלקית של משוררות שהגישו  מועמדות! ואשר לפי מיטב הכרתנו, שירתן ראויה לשמה, להכרה ועידוד מעשי. חבר השופטים היה מורכב כולו מגברים, מה שעשוי להסביר את התופעה הנזכרת", הן מוחות. בין החתומות פרופ' אליס שלוי, ד"ר חמוטל בר יוסף, גבריאלה אלישע, מאיה בז'רנו ועוד."[22] השתתפות בפעילות ציבורית ובעצומות  מחאה לטובת נשים והקהילה הלהטבי"ת היו חלק מסדר יומה בשנות בגרותה.

בשנים 1992–1994 למדה ספרנות במכללת "בית ברל". בינואר 1994 כתבה את שירה "צעקה של אישה בדואית משבט בדואי". השיר נכלל בספרה "ספר השירים של אלה בת ציון"[23] שראה אור בשנת 1997. את השיר פרסמה  עשרים שנה אחר כך, במגזין הסוציאל דמוקרטי "על צד שמאל". פרט שולי, המלמד שגם עשרים שנה אחרי הזעזוע שחוותה נוכח צפייה במהדורת חדשות בטלוויזיה מצעקותיה של אישה בדואית שנעקרה מהמאהל בו חיה, היא שולחת אותו שוב לפרסום באתר "על צד שמאל" על רקע מקרה דומה שקרה בנגב בסמוך למועד הפרסום. בשיר היא מביעה את התייצבותה הפוליטית לצד בדואים, אלא גם נותנת ביטוי לדבקותה בדעותיה הפציפיסטיות.

"זֹאת הָאֲדָמָה שֶׁלִּי וְזֶה הַבַּיִת שֶׁלִּי

זֹאת הָאֲדָמָה שֶׁלִּי וְזֶה הַבַּיִת שֶׁלִּי

הַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לָמוּת עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת

אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ אוֹהֲבִים אֶת הָאֲדָמָה שֶׁלָּנוּ

הַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לָמוּת עַל הָאֲדָמָה שֶׁלָּנוּ...

... הִנֵּה הָאֲדָמָה שֶׁלִּי וְהִנֵּה הַבַּיִת שֶׁלִּי

כָּאן הָיְתָה הַמְּדוּרָה שֶׁלִּי

כָּאן הָיִיתִי מְבַשֶּׁלֶת, מְכִינָה לֶחֶם

הִנֵּה הַמְּדוּרָה שֶׁלִּי

הַלְוַאי שֶׁאָמוּת עַל הָאֲדָמָה שֶׁלִּי, הַלְוַאי

אֲנִי זוֹעֶקֶת וּבוֹכָה: אֲנָשִׁים עִזְרוּ לי

אֲבָל אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתִי".[24]

 

גבריאלה צטטה לא אחת במהלך הקריירה שלה, את שירו של המשורר ההונגרי שנדור פטפי "הָאַהֲבָה וְהַחֵרוּת / לִשְׁתֵּיהֶן לִבִּי לָהוּט / בְּעַד הָאַהֲבָה אַקְרִיב / אֶת נִשְׁמָתִי / בְּעַד הַחֵרוּת  / אַקְרִיב אֶת אַהֲבָתִי.[25] שלום עולמי, חזון הנביאים, פציפיזם, אהבה, חרות, כפי שאנו רואים, אלה הערכים הפועמים בשירתה.

הבחירה בזהותה המינית התחוללה בגיל מוקדם בחייה. אני אישית הכרתי אחדות מבנות זוגה, אשר בילו אתנו כדבר שבשגרה. במחצית השנייה של שנות השמונים ובשנות התשעים ואילך היא וחברותיה בילו עם קבוצת המשוררים הירושלמית (אמירה הס, מרים איתן, מירי בן שמחון, חדוה הרכבי, שמעון שלוש, אלכס זהבי, שושנה בן עדי, צבי עצמון, תקופת מה גם מנחם בן, אנוכי ורבים אחרים) באופן שוטף. דומני, שהיא  החלה לחשוב על עצמה כעל לסבית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. כבר אז, החלה לשייך את עצמה לקבוצת מיעוט. מה הן ההשלכות של החרדות ושל הפחדים העמוקים הקשורים להבנה הזאת? באיזה אופן שונה חוויית גיבוש הזהות המינית של בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית מזו של צעירים הטרוסקסואלים? מה הוריה, אחיה ואחיותיה ידעו על מה שעובר עליה? נוסף על מות בן דודה הנערץ ואביה האהוב גבריאלה נדרשה להתמודד לא רק עם כאב האובדן אלה גם עם המבוכה הכרוכה בתהליך הגילוי המתמשך של זהותה בעיני עצמה ובעיני אחרים. אנחנו גדלים בחברה הטרוסקסואלית שנותנת כל הזמן חיזוקים להתנהגות הטרוסקסואלית, ליחסי בן-בת, גבר-אישה (Richardson 1996) ההטרוסקסואליות איננה רק התנהגות וזהות, אלא גם שיטה חברתית וארגונית המודל הקיים, 'הנכון', המוכר והנשאף בחברה שלנו הוא האהבה, הזוגיות והמשפחה ההטרוסקסואלית. גם מי שמגלה בשלב מסוים בחייו שהוא נמשך לבני מינו, גדל עם זהות הטרוסקסואלית. תמונת העתיד של ילדים אלה משתלבת בוודאות ההטרוסקסואלית: "כשאגדל אהיה כמו הורי". אנחנו חיים בחברה הומופובית. זוהי חברה שמשדרת בגלוי ובסמוי מסרים שליליים על ההומוסקסואליות. מגיל צעיר רובנו - גם אלה שלאחר זמן מתחוור להם שהם עצמם הומוסקסואלים או לסביות - מפנימים רגשות חזקים של דחיית ההומוסקסואליות ופחד מפניה. מציאות זו מהווה נקודת התחלה מורכבת לתהליך של גיבוש זהות הומוסקסואלית חיובית. זהו תהליך ארוך הכרוך באובדנים, בפחדים, בבלבול ובחשש מפני דחייה. לתהליך זה אף נלווית בדידות רבה, ולעיתים נלווית לו גם שנאה עצמית. ההקלה מתרחשת כאשר בשלבים מאוחרים יותר מתחילה הקבלה העצמית בשילוב עם חשיפה חלקית לחברים ולאנשים משמעותיים להם.

ההזדהות הגלויה עם זהותה, קיבלה ביטוי ישיר בשירי האהבה שפרסמה במקביל לאותם תהליכים רגשיים שהמחקר מציין כמלווים בקשיים, אובדנים והתחבטויות. בספרה "מוסיקה אחרת" (הוצאת פיוט, 1983), שהוקדש לדלה, בת-זוגה באותן שנים, כתבה:

מוסיקה אחרת

מִבַּעַד לִצְלִילֵי מוּסִיקָה אַחֶרֶת דִּמִּיתִי לְרֶגַע

מוּסִיקָה אַחֶרֶת שֶׁנָּהַגְנוּ לִשְׁמֹעַ בְּרִגְשָׁה

אֶת קְלֵיאוֹ לֵיין – תַּעְתּוּעֵי בֵּין עַרְבַּיִם אוֹ מָה –

 

עַכְשָׁו רוֹצָה אֲנִי לוֹמַר בְּכֵנוּת, לְלֹא כָּל פַנְטַזְיָה, אוֹ מַשֶּׁהוּ דּוֹמֶה לָזֶה:

אָשְׁרִי הָיָה שָׁלֵם אִלּוּ הָיִית כָּאן, אֲהוּבָתִי.

 

(אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁלְּעִתִּים קְרוֹבוֹת זֶה נִשְׁמַע כְּהַגְזָמָה

לְהַעֲמִיד אֶת כָּל הַבִּנְיָן עַל יְסוֹדוֹת שֶׁל אַהֲבָה

וּכְשֶׁהַיְסוֹד הַזֶּה – מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה אִתּוֹ – כְּגוֹן תּוֹלָעִים אוֹ רְעָלִים

בְּרֹב מְהוּמָה וּלְעִתִּים בְּיָגוֹן כָּל-כָּךְ שַׁתְקָנִי אוֹתוֹ בִּנְיָן מִתְמוֹטֵט)

 

אֲבָל לֹא שָׁבוּר הוּא לִבִּי, לֹא קָרוּעַ, שָׁלֵם לַחֲלוּטִין

רַק הַגַּעְגּוּעִים… וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאִלּוּ הָיִית כָּאן

לֹא הָיִיתִי יְכוֹלָה לוֹמַר שֶׁחָסֵר לִי דָּבָר.

 

גבריאלה השתתפה באנתולוגיות רבות, נציין שתיים, את האנתולוגיה על האהבה "אישה אוהבת - שירי אהבה של משוררות ישראליות בנות זמננו"[26] שהתפרסמה בנובמבר 1985.[27] בעריכת ציפי שחרור בהשתתפות 25 משוררות.[28] וכן את "השירים הכי יפים בעברית: מאה שנות שירה ישראלית, בעריכת מנחם בן ודורון קורן.[29] בשיריה באנתולוגיה "אישה אוהבת" נופפה גבריאלה גלויות בזהותה המינית.

 

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת

 

רוֹצָה לְהִכָּנֵס לְעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

אֵיךְ רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם

דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה, אֵיזֶה

מֵידָע הֵן מַעְבִירוֹת לַמֹּחַ

                                יַקִּירָתִי

וְלַחֲלם אֶת חֲלוֹמוֹתָיִךְ

שָׁעָה שֶׁאַתְּ רוֹדֶמֶת

לְהִכָּנֵס לְעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

אוֹ לְפָחוֹת לְהִשְׁתַּקֵּף בַּהֵן

 

שם באנתולוגיה "אישה אוהבת", גבריאלה כותבת בחמימות ארוטית:

 

לֹא הוֹצֵאתִי הֶגֶה מֵאָז הַבֹּקֶר

תּוֹךְ הָגוּת בְּאֵיבָרַיִךְ הַחַמִּים.

 

דומני שגבריאלה צלחה את שלבי ההתחבטויות בשאלת זהותה בגיל מוקדם, הגם שהתנהלותה לא התקבלה בפתיחות ובהבנה על ידי משפחתה. 

בשנת 1993 ייסדה עם המשוררת שלי אלקיים את הבימה למשוררות וב-1995 את פסטיבל המשוררות הראשון של אגודת הסופרים. בשנים תשנ"ג, תשנ"ד השתיים עבדו יחד ב-"המאסף ירושלים" בטאון אגודת הסופרים הירושלמית.

בשנים 2004–2006 למדה צ'י קונג (או צ'י גונג) במכון וינגייט, ובשנים 2007–2008 פעילות גופנית לגיל הזהב במכון וינגייט והדריכה מבוגרים. בשנים 2011–2013 למדה לימודי תעודה בעריכת לשון במכללת "ליפשיץ" בירושלים. גבריאלה עבדה כעורכת לשון ומגיהה ב"מכון ואן ליר" ובהוצאת "מוסד ביאליק". לצד עבודתה בעריכה והגהה, בשנותיה האחרונות גבריאלה כאמור, ערכה את כתב העת "אספקלריה".

הגם שהייתה "מעשנת כבדה" ו"עשנה בשרשרת" והייתה לה צורת אחיזת סיגריה פרסונלית אופיינית, בשנותיה האחרונות הקפידה יותר על בריאותה הגופנית והנפשית. מידי יום, התעמלה התעמלות בוקר מסוג צ'י קונג, "תרגולת "פשוטה ונעימה" כדבריה לטיפוח הבריאות ושלוות הנפש, על הדשא בגן העצמאות או בגן העיר בירושלים ליד מסעדת "רונדו" לשעבר."

למרות מחלתה, גבריאלה אלישע הוסיפה לשמור על אופטימיות עד יומה האחרון ואף פנתה לחבריה וחברותיה ברשתות החברתיות להתפלל לרפואתה, תוך ציון שם אמה. בחודשי חייה האחרונים, גבריאלה סעדה וטפלה באמה הישישה ברגישות רבה, למרות מחלתה שלה. עד שחלה החמרה במצבה הרפואי שאילצה אותה להתאשפז, כשלושה חודשים לפני מותה בבית חולים "שערי-צדק", אשר בצל קורתו נולדה 65 שנים קודם ותחת קורתו נרדמה לתמיד.

     בבסיס חתירתה לתיקון האדם והעולם פעפעה אמונתה שהמציאות, אכן ניתנת לשינוי. מגוון הרגשות, הרעיונות והערכים שדובר בהם בשירתה כפי שהראינו, נולדו מתוך אמונה בחזון המבקש להעניק לכל אדם שלום, צדק, חרות ואהבה. הלהט לייסד קיבוץ אשר ישמש כמרכז לשלום עולמי ובחירתה להימנות על המיעוט בסוגיית זהותה המינית ללא רתיעה, מצביעים על אישיות אידיאליסטית-נון־קונפורמיסטית. גבריאלה קראה תיגר על המציאות בלא חשש למרוד בסדר העולם הנורמטיבי המטייל מול עינינו ברחובות הערים.

דן אלבו, 3 באפריל 2019, ירושלים.

 

 [1]כחברים קרובים, וכמי שהייתה שותפתי לעריכה של כתב העת "שלם", מוטב לומר זאת בגלוי, מובן שאיני יכול לתפוס מרחק מהטקסטים הפואטיים של גבריאלה עד כדי אובייקטיביות ביקורתית לשיריה ולפיכך העדפתי מתכונת זו.

[2] בי"ח "שערי-צדק" הישן שכן ברח' יפו בירושלים 161, פעל משנת 1902 עד שנת 1980, אז עבר לבניינו החדש לרח' שמואל בייט 12. גבריאלה, נולדה בבית היולדות בבי"ח "שערי צדק" ונפטרה במכון האונקולוגי באותו בית חולים.

[3]  בכתבים היסטוריים נכתב גם: אורפא.

[4] La scuola di francese  או scuola di L’Alliance  la לימים, בשנות השמונים של המאה העשרים, נהרס בניין בית הספר ברחוב יפו ועל מקומו הוקם "בניין כלל" בעל האופי המסחרי.

[5]  -         

1. גבריאלה אלישע, בשפתיים נשפתי חושך לגוף, הוצאת סימן קריאה: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תל-אביב, 1973.

2. בת ציון, אלה, ליל הזמרת : שירים / גבריאלה אלישע. [ספריה קטנה לשירה ], מסדה, גבעתיים, תשל"ו 1976.

3. גבריאלה אלישע, מלים פשוטות, הוצאה עצמית, מודפס במכונת כתיבה, ירושלים, תש"ם 1980.

4. גבריאלה אלישע, מוזיקה אחרת, הוצאת איכות/אדם, 1983.

5. גבריאלה אלישע, כתֹנֶת אחת קערה אחת, אחת: שירת הזן של ריוקן, תרגמה לעברית: גבריאלה אלישע, בית הוצאה אלישׂר, ירושלים 1984.

6. גבריאלה אלישע, טקסטים ומיני-טקסטים, הוצאה עצמית, ירושלים, תשמ"ה 1985.

7. גבריאלה אלישע, השראה, הוצאת אל"ף, תשמ"ח 1987

8. גבריאלה אלישע, אלסה גידלוֹ / שירים סאפפיים, הוצאת אלקנה, 1989 (תרגמה מאנגלית)

9. בת ציון אלה, פול אלואר, מחשבה ארוכה מאוהבת (23 שירים), בתוך מרפסת (ה-ו), 1991 (מצרפתית)

10. בת ציון, אלה, ספר החלומות של אלהים, אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, תל אביב, 1994.

11. בת ציון אלה, שפת סף, או, מים, אמא, נפש, מבחר שירים / רובר דסנוס (1900-1945), דגש, ירושלים, 1996. תרגמה מצרפתית אלה בת-ציון.

12. בת ציון, אלה, ספר השירים של אלה בת ציון : מבחר 1980-1996, ירושלים : הוצ' דגש, תשנ"ז 1997.

13. בת ציון, אלה, "אחרי". [ספרים 3000 ] הוצ' משכל, תל אביב, 2000.  

[6] הבכור הוא: דניאל (היום רופא בארה"ב) השנייה: דניאלה לאחריהם גבריאלה, גבריאל, רפאלה ורפאל.

[7] בן דודה: יהודה - אחי אביה

[8] "רס"ן אלישע רפאל ז"ל נפל בתאריך כ"ו באייר תשכ"ז, 5 ביוני 1967. רפי בן יהודה וחנה. האב ממייסדי קואופרטיב "המקשר" בירושלים והאם דור רביעי למשפחת רבנים וגדולה תורה. נולד ביום י"א במרחשוון תרצ"ז (27.10.1936). מילדותו היה שקט ומסוגר ונפש זכה ומוח יוצר שכנו בקרבו. העריץ את היופי ונפש האמן ששכנה בו ניזונה מהיופי שבעולם. את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר הדתי "מעלה" ואת לימודיו התיכוניים - במגמה הריאלית - באותו בית ספר. עוד בימי שהותו בירושלים היה פעיל בתנועת "הצופים" בשבט "משואות". היה נתון לנגינה ואת חזות הכל ראה בציור. התחנה הראשונה בדרכו אל חיל האוויר הייתה השתייכותו לקלוב לתעופה לנוער בירושלים; במסגרת גדנ"ע עבר קורס טיס במטוס "פייפר" ואחד מתחביביו היה לבנות דגמי מטוסים. בשנת 1954 התגייס לחיל האוויר ועבר קורס טיס בהצלחה רבה. לאחר שסיים את שירותו הצבאי כטייס קרבי בדרגת סגן השתתף גם במערכת סיני בתפקיד זה. לאחר מכן היה יוצא למילואים בכל עת, גם כשלא נדרש, והיה יוצא לטיסות רבות. אולם האמנות הייתה בדמו ובנפשו ולאחר שהשתחרר מן הצבא החל ללמוד בבית הספר לאמנות "בצלאל". שנת לימוד אחת הביאה אותו להכרה מקצועית של אמנות הציור והפיסול, תחומים אשר לא חדל מלעסוק בהם גם בצבא. זמן מה עבד כטייס במטוס ריסוס של חברת "כים אויר" ולאחר מכן עבר לחברת התעופה "ארקיע", אשר בה עלה לדרגת קברניט, אף על פי שבשירותו במילואים בצבא עלה לדרגת סרן. עבודתו ב"ארקיע" הייתה במשמרות, סידור שאפשר לו להשקיע את עצמו בקריאת ספרים. בתקופה זו התחיל גם בכתיבת שירים, סיפורים וכיוצא באלה.

בשנת 1964 נרשם לאוניברסיטת תל אביב לפקולטה למדעי הרוח. לחוגי לימוד האמנות, התיאטרון והפילוסופיה, אשר בהם הצטיין, הראה את חריצותו ועל אף זאת צנוע היה ושקט ולא התהדר בדיבורים. באוניברסיטה רכש ידידים רבים שהעריצוהו והעריכוהו, כי חברתו הנעימה היתה אהודה עליהם. עמד בבחינות הגמר לתואר B.A בחוג לתיאטרון. ביקר בארצות הברית בשנת 1964 - והוא אז בן כ"ח - ומכתביו משם, המותחים ביקורת על האמריקאים ומנהגיהם, מגלים את עינו הפקוחה ואת אישיותו. ביוני 1967 עמד לגשת לבחינת הגמר בפילוסופיה. אך הנה פרצה מלחמת ששת הימים וכטייס השתתף בהפצצת חיל השריון המצרי בסיני. היה מחשב את כל מעשיו בהקפדה ומתכנן כל פעולה בטיסותיו כיאות לטייס בכיר." מתוך: אתר "יזכור" ברשת על חללי חיל האויר.

[9]  תן לי להיות, אלישע רפאל, ירושלים: דפוס ר.ח. הכהן. ספר שירה.

[10] דבר 30 במאי 1975, כ' בסיון תשל"ה, מוסף ספרותי "משא" עמ' 3.

[11] רנה שמואל קסין (בצרפתית: René Samuel Cassin, ההיגוי בצרפתית - רנה קאסן, שמו העברי: שמואל קצין; (נולד‏ בתאריך 5 באוקטובר 1887 ונפטר 20 בפברואר 1976) היה משפטן יהודי צרפתי, זוכה פרס נובל לשלום. כיהן כפרופסור למשפטים באוניברסיטת ליל ואחר כך באוניברסיטת פריז.

[12] בית ספר נקרא על שם: Adolphe Crémieux מדינאי, כיהן פעמיים כשר משפטים  בממשלת צרפת. ולוחם זכיות אדם וזכויות יהודים רב פעלים במאה ה-19. משנת 1863- ועד 1880 עמד בראש ארגון אליאנס.

[13] השלימה בחינות בגרות מאוחר יותר בתיכון ערב

[14] היא עבדה בחנות ספרים (שלושה חודשים), בחלוקת מכתבים (שבועיים), בבית חרושת למוצרי זכוכית (שלושה ימים) ובמרכזיה של  מפעל (שלושה חודשים.) חוסר היציבות בעבודה, מלמד אולי על מבוכה נוכח החיים הבוגרים.

 שום עבודה לא עניינה אותי" — " היא אומרת. פעם בפעם כתבה שירים. אני כותבת, כשיש בי עוצמה חזקה של רגש. לפעמים מגרה אותי עצם קיומן  של המלים" — היא עונה.  בשנת  1972 קיבלה גבריאלה. אלישע  פרס על־שם מתי כץ, ובשנת  — 1975  את פרס אקרים (אקו"ם?) לעידוד פרסום היצירה. השופטים אמרו בהחלטתם: "הלכנו שבי  אחרי עולמה השירי המיוחד".

[15] "דבר," גבריאלה אלישע,  מכתבים למערכת- 72. 13.03

[16] "דבר", יום שלישי, מרץ 13, 1972 עמוד 10.

[17] "דבר", יום שלישי, מרץ 28, 1972 עמוד 10.

[18] עמוס לבב, מעריב, יום שלישי, מאי 04, 1976; עמוד 31.

[19] נוכחותו של ישו בכפר נחום באזור הכנרת – כך מספר הכתוב – הקנתה לדייגים במקום בטחון. בעת סכנה ישו נזף בגלים, והם נענו למרותו ושקטו. עוד מסופר כי ערב אחד, עת נקלעו הדייגים לסערה בכנרת, נמצא ישו צועד לעברם על המים, ולהשתאותם העבירם לחוף מבטחים (יוחנן ו', 21-16).

[20] גבריאלה אלישע, טקסטים ומיני-טקסטים , הוצאה עצמית, ירושלים, תשמ"ה 1985.

[21] ראו למשל: מעריב, יום שישי, מאי 26, 1989 עמוד 5.

[22] שרה פרידמן, מעריב, יום ראשון, יולי 24, 1988; עמוד 6

[23] אלה בת ציון , "ספר השירים של אלה בת ציון" הוצאת דגש, ירושלים 1997, עמ' 157-158.

[24]"צעקה של אישה בדואית משבט בדואי",  "על צד שמאל" עורך: נפתלי רז,  8 ביולי 2018

[25] שם באנתולוגיה "אישה אוהבת"

[26] בהוצאת סתוית  1985. סדרה ביזמת מיכאל פריינטה.

[27] שמואל שתל, מעריב, יום שישי, נובמבר 22, 1985 עמוד 28

[28] מרים אורן, מרים איתן, גבריאלה אלישע, שלי אלקיים, קרן אלקלעי, שולמית אפפל, מאיה בז'רנו, מירי בן שמחון, יאירה גנוסר, אוה דברה, סיגלית דוידוביץ' אביבה דורון, אמירה הס, חדוה הרכבי, יונה וולך, נורית זרחי כהן, רחל חלפי, יהודית כפרי, ענת לויט, סבינה מסג', שוקיה ערוק, אורנה רב-הון, ריבה רובין, נעמי שחר, ציפי שחרור.

[29] מנחם בן, דורון קורן, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013.