ארכיון נתיבים
2019
שושנה קרבסי
בחרתי לדון בשירו של גורי – באב אל ואד, ומולו להציב את הפיוט "בִּינוּ נָא מוֹרְדִים" שלר' דוד בוזגלו (להלן רד"ב), מגדולי משוררי מרוקו, שאימץ עבור שירו את אותו הלחן - של שמואל פרשקו. השימוש ה"משותף"בלחן זה הוא שחידד את ההתכתבות עם שירו של גורי, מחד, אך מציע גישה אחרת, דתית, לתפיסת השכול, לזיכרון ולעתיד הקולקטיבי של עם ישראל.
באב אל ואד / חיים גורי
פֹּה אֲנִי עוֹבֵר. נִצָּב לְיַד הָאֶבֶן,
כְּבִישׁ אַסְפָלְט שָׁחֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים.
עֶרֶב אַט יוֹרֵד, רוּחַ יָם נוֹשֶׁבֶת
אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵעֵבֶר בֵּית-מַחְסִיר.
בָּאבּ אֶל וָואד,
לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ.
שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.
בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ.
שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.
פֹּה רָתְחוּ בַּשֶּׁמֶשׁ זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת,
פֹּה עָבְרוּ לֵילוֹת בְּאֵשׁ וְסַכִּינִים.
פֹּה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד עֶצֶב וְתִפְאֶרֶת,
מְשֻׁרְיָן חָרוּךְ וְשֵׁם שֶׁל אַלְמוֹנִים.
בָּאבּ אֶל וָואד...
וַאֲנִי הוֹלֵךְ, עוֹבֵר כָּאן חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.
כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ
כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת.
בָּאבּ אֶל וָואד...
יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,
אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהַר וּבַמּוֹרָד.
זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ
אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.
בָּאבּ אֶל וָואד...
בִּינוּ נָא מוֹרְדִים / ר' דוד בוזגלו
בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח
לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ
מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לָנֶצַח
כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ
זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיו
הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זֹאת עֲשׂוּ אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם
נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כָּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב עֶרֶךְ
וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן
זִכְרוּ....
יַעְקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם
אֶת שְׁלוֹם אָחִיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו
עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם
וּשְׁלוֹם עַם רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו
זִכְרוּ...
תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע
לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ
לְמַעַן בָּרֵר עִנְיָנַה וְנִקְבַּע
לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ
קצרה היריעה בכל הקשור לניתוח והשוואה שתי היצירות, לכן אתמקד בדחילו ורחימו רק בשתי תמות: תפיסת הזיכרון ותפיסת השלום אצל שני היוצרים.
השיר באב אל ואד מתמקד בזכר הנופלים בדרך לירושלים ומבכה את עלומיהם של צעירים וצעירות. הוא אף מבקש שנזכור אותם בשמותיהם, קרי,כל אחד ואחד מהם, ובכך להבטיח שזיכרונם יהיה אישי, פרטי:
"באב אל ואד לנצח זכור נא את שמותינו....."
"זה אשר הלך, בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל ואד."
בנוסף, ציינו ישראל רוזנסון ויוסי שפונר, כשדנו בשיר, כי שער הגיא עצמו מסמל אתר זיכרון מלא: "שם, ולא בבית העלמין, נמצאים הנופלים. שם הוא מקום מנוחתם וזכרונם". כלומר, השיר מתייחס ומקדש אירוע ומקום ספציפיים (עם זאת כפי שנראה להלן הוא הפך לשיר זיכרון של כל מערכות ישראל ויש לו חלק מהותי בעיצוב מורשת הזיכרון הישראלית בכללה).
בעיני רד"ב, קיימת בתפיסה של גורי הצטמצמות, בדידות נוראה, המבקשת להסתפק בהפקדת האחריות לזיכרון בידי קומץ בני אדם שיישארו לזכור את הנופלים. וזאת מכיוון שהמוות הוא מעשה ידי אדם, הוא האחראי הבלעדי למוות, ולכן גם הזיכרון הוא באחריותו ובידיו שלהאדם בלבד. אין בשיר של גורי תפילה לאל, כדי ש"ימציא להם מנוחה נכונה", או שהקב"ה "יקום דמם",וכיוב'. במקומו מצוי רק זיכרון חילוני, כאקט היחידי הנדרש מהקולקטיב הישראלי, כלומר - להיצמד לעברם האישי של הנופלים.
כך הפך באב אל ואד ל"אב טיפוס" של צוואה חילונית המבקשת לזכור את הנופלים ושמותיהם – החל מבאב אל ואד וכלה בכל מערכות ישראל עד היום. השיר נעשה לקונצנזוס, המושר בכל טקסי הזכרון, קרי חלק מפולחן הזיכרון הישראלי. טקסים אלה משמשים אלטרנטיבה טקסית ממלכתית בעלת סממנים חילוניים, לטקסים דתיים.
אמנם טקסי זיכרון ממלכתיים אלה שואבים השראה גם מהמקורות היהודיים, אך בעיקר מטקסטים של משוררים או של יוצרים שנקודת המוצא שלהם אינה אלוהית ואינה אמונית, והם משמשים אלטרנטיבה לשירת קודש, אולי אף כחלק מ"דת החילון" הישראלית, שבלטה בראשית דרכה של המדינה. במסגרת זאת ראוי לראות בשירו של גורי גם כאב טיפוס "ישראלי", המאדיר את רוח הישראליות הנבנית בארץ.
והנה בא רד"ב, נוטל דווקא את שירו של גורי וכותב "במקומו" את הפיוט היפהפה והחכם "בינו נא מורדים".באמצעותו רצה לומר לנו, כי אכן יש לזכור את הנופלים, אלא שמטרת הזיכרון לטווח ארוך היא בעיקר הבניית זיכרון קולקטיבי נצחי, ופחות הנצחת זיכרון אישי. זאת בדומה להנצחת סיפור יציאת מצרים, את אשר עשה לנו עמלק, וכיוב'. זיכרון קולקטיבי זה הוא ששמר עלינו כעם במשך הדורות, והיווה נדבך מרכזי בזהותנו. וגם כעת מבקש רד"ב לשמר רצף היסטורי של אירועים שהם מבחינת תפיסת עולמו האמונית.
בניגוד לגישה החילונית ה"מצמצמת" של גורי, לתפיסתו הדתית של רד"ב קיימת "תכנית אב", גדולה יותר, תכנית אלוהית, לכל דבר שמתרחש בעולם, והוא מזהיר כי על הזיכרון הקולקטיבי להיות בבחינת צווי דתי של ממש.כדי שיהיה לו ערך הישרדותי לאומה.
בהתאם לגישתו של רד"ב, הפיוט "בינו נא מורדים"מבוסס על "שירת האזינו",שבה מפורטים הניסים, העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל. וכך כתב הרמב"ן על פרשת האזינו: "הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים העצומים"וכו'. הוא ממשיך ומציין את אי הציות של עם ישראל ואת עונשו: "ואח"כ פיזר אותם בכל רוח ופאה", ובהמשך כותב על הגאולה.
רד"ב מביא לפיוט גם את גישת הקדיש למוות ולאובדן: מחד, יש לזכור את החלל ומאידך צריך לזכור שיש לפעול כדי שלא יהיו עוד חללים. לכן בפיוטו הוא מציין "קראו לכם שלום", בבחינת "בקשו שלום ורדפוהו", בדומה לתפילת הקדיש שבה נאמר "עושה שלום במרומיו "על מנת שלא נהיה לעם החי על חרבו.
המסר של בקשת שלום כציווי דתי של ממש הוא מסר מחנך, ומתרה, לא רק לעם ישראל. זהו מסר אוניברסלי לכלל אומות העולם, לכל אדם, כפרט וכנזר הבריאה, יש תפקיד מרכזי בהחלת השלום, וזאת כנגד נטייתו הבסיסית של האדם למרוד וללחום: "בינו נא מורדים...."
אני מתבוננת בשורה המופלאה "קראו לכם שלום" שבפיוט ותוהה האם הקריאה להשגת השלום היא אקטיביסטית, כלומר האם עלינו לפעול באופן מעשי להשגת שלום, או שמא רד"ב שבוי בתפיסה משיחית של "בסוף יבוא שלום", בבחינת האמירה "לשנה הבאה בירושלים" שנהגו יהודים לומר בארצות הגולה (ולא פעלו למען הגשמתה עד לעת החדשה).
ראוי לשים לב ללשון בה נוקט הרד"ב: הוא לא השתמש למשל בפסוק "בקש שלום ורדפהו", או בביטויים "בקשו", "רדפו"את השלום, אלא במונח "קראו".נראה אם כן כי קריאתו לשלום היא בבחינת "שלח לחמך על פני המים": בבוא היום, כשהעת תהיה כשרה יהיה מי שימצאנו. יש בכך כדי לרמוז שה"רדיפה אחר שלום"הנחפזת עלולה להכשיל, אם נבקש להשיגו בכל מחיר. גם במחיר ריב פנימי בעם ישראל. וגם בכך יש משום יסוד של "מרד", נגד התכנית האלוהית.
בניגוד לרד"ב,המכיר במציאות נטולת השלום בה אנו חיים, אך קורא לשלום, בשירו של גורי המילה שלום כלל איננה נוכחת, בעוד שהמצב המלחמתי נוכח מאוד, משל אנו עם הצפוי לחיות על חרבו ומחויב לזכור את הקורבנות כמיטב יכולתנו, בבחינת המעט שניתן לעשות. השיר (שנכתב בימי תחילתה של המדינה) אינו מדבר על תפיסה כוללת של שלום, אלא אולי על מצב של הפסקת לחימה. אין הוא נושא חזון לעתיד רחוק ואוטופי. באותו רגע גורי היה קרוב אצל הנופלים, שקוע באבל ובזיכרון רגעי, מקומי, בבחינת לפיד שיש להעביר מאיש לאיש:
יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.
עוד דיון על שני השירים בהקשר לבאב אלוואד - ראו:
https://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=390
קישור לפיוט מפיו של חיים לוק תלמידו של רד"ב. בקישור זה מושר שירו של הרד"ב
תוך שימוש בלחן של באב אלואד