ריקי דסקל

 

​

סיזיפוס

 

אוֹגוּסְט

נָתָן יַגִּיעַ אֶל הַחוֹף

סַבְלָנִי כְּמוֹ נָזִיר

וּבְכַפּוֹת מְלֵאוֹת יָגוֹן

יָקִים תַּחֲנוֹת שֶׁל קֵץ.

יְחַפֵּשׂ אִזּוּן

יְחַפֵּשׂ תְּמִיכָה

יְשַׁדֵּךְ אֶבֶן לְאֶבֶן

מִגְרַעַת לִבְלִיטָה זָוִית לֶחָלָל.

לִרְאוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ זוֹחֶלֶת

מִבֵּין הַחַלּוֹנוֹת שֶׁבָּרָא

עַד שֶׁכְּמוֹ טוֹטֶם תִּתְיַצֵּב שׁוּרַת פְּסָלִים

לְחַלּוֹת פְּנֵיהֶם שֶׁל הַיּוֹרְדִים אֶל הַיַּם

פְּנֵיהֶם שֶׁל הָעוֹלִים מִמֶּנּוּ.

לִי הַחוֹלֶפֶת הַהוֹפֶכֶת בִּבְרַק אוֹר

שִׁבְרֵי צְדָפִים לְמַחְרֹזֶת קָרָט

גַּרְגְּרֵי חוֹל לִנְשֹׁרֶת זָהָב

לָאִישׁ הַבָּא לְפֶתַע מוּלִי

לִבּוֹ וְיָמָיו מְלֵאִים

שֶׁיִּכְתֹּב אוֹתוֹ הַשִּׁיר אֲבָל אַחֶרֶת.

רַק כְּדֵי שֶׁהַתִּפְאֶרֶת הַזּוֹ

תִּתְמוֹטֵט בִּידֵי אָדָם

בִּידֵי הַיָּם כְּתַפְאוּרָה

כְּשֶׁיַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה

בַּקַּיִץ הַבָּא.

 

​

הסבל האנושי הוא אינסופי כיקום. גורלו של סיזיפוס שבשיר הוא לנסות לשקם את בניין עולמו שחרב. ואף שלא יחדל לעולם לנסות להגיע לחוף "מבטחים", ולחפש בו איזון ותמיכה, הוא יגלה ש”החוף”, אינו חוף מבטחים. מקום בו נושקים החול והים הוא המקום הכי "נזיל", חסר קביעות ובטחון, המסמל את חוסר האפשרות להשלים את מלאכתו וזו תהיה נידונה לשינוי אין סופי, למאבק לעלות "גבוה יותר". זהו בדיוק גם גורלו של האמן, היוצר, השואף תמיד ליותר.גם ל"הכרה" מבני האדם בנצחיותו. אולם הזמן, הניכר כאן גם במחזורי הים ובשמש השוקעת, ימוטט את "בניין החול" של יצירתו. גם בני האדם ה"עוברים" יותירוהו ואת יצירתו מאחוריהם, לעתים לאחר שעשו בה כבשלהם, או לא הבינוה כפי שהיה רוצה, ואולי אף סירסו אותה.

כאן ראוי לציון הארמז האפשרי בשיר לשורת הפסלים הענקיים המוצבים בחלקם באי פסחא, שהקימו תושביו הקדומים, משימה כבירה שלא הצליחו להשלים, כמו הייתה גם זו מלאכה סיזיפית (וחלקם כנראה אף הופלו בכוונה, לא ברור בידי מי). הפסלים,שראוי לסייג שאינם פסלי טוטם,ניצבים על החוף ומבטם מופנה אל הים, למרחקים, ושמא אל איזה אינסוף בלתי מושג, אליו חתרו יוצריהם.  

לעומת זאת בולט הארמז הברור לשיריו של נתן יונתן,בעיקר לשיר "חופים", וכן לשיר "החול יזכור". המשורר, ששכל את בנו, מודע כי כמה שלא יבנה לו חיים, עדיין הוא כלוא לעד בכאב השכול, ולעולם לא יוכל להתנחם,הוא לא יגיע אל החוף, כאותו נחל שבשירו,נחל שהוא "סיזיפוס" החותר להגיע אל יעדו – הים – ואינו מצליח. אבל מה מוליד מצבו חסר המנוחה – אם לא את יצירתו?

ועבור הדוברת? - החוף והחול הם עולם ומלואו, ולא רק משום ש"כחול על שפת הים לרוב" מסמלים את היקום שבו כוכבים אינספור (וראו דברי אלוהים לאברהם: "כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם... "" בראשית כב, פסוק יז") אלא גם משום שבחלקיקים והשברים הזעירים היא רואה את השלם ואת ערכו,שהם גדולים מסך כל החלקים.שברי צדפים הם מחרוזת קרט וגרגרי החול נשורת זהב, וגם היא יודעת שתפארת זו תתמוטט, ותתחיל בניה מחודשת, כל אוגוסט, סמוך לתחילתה של השנה העברית החדשה (ואפשר בדוחק למצוא בכך ארמז לשיר נוסף של נתן יונתן, "נאסף תשרי"). 

(שמעון רוזנברג)