אשר גל

 

​

טַלְטֵל עַצְמְךָ

 

מִמָּקוֹם. מִזְּמַן.

צֵא לְמַסָּע בֵּין כּוֹכָבִים .

הֵם רַבִּים כְּחוֹל

עַל שְׂפַת הַיָּם.

אַתָּה יָצַרְתָּ אוֹתָם

אֶחָד לְאֶחָד.

תָּרִים אֶת  הָעֵינַיִם.

תִּרְאֶה אֶת הַפִּעְפּוּעַ

אֶל הַיְּקוּם.

גַּם אִם אַתָּה שׁוֹמֵר בְּבּוּטְקֶה

בְּמִגְרַשׁ חֲנָיָה

אַתָּה יָכֹל לִשְׁלֹחַ יָד

לְלַטֵּף אֶת שְׁבִיל הֶחָלָב

בְּיַד אָמָּן.

 

"בשורה התחתונה" - בכל אחד ואחד מבני האדם חבויה נפש של אמן, אם יפקח את עיניו, את ליבו וינתק עצמו ממקומו, במובן המקומי, המצומצם והפרובינציאלי של המילה, יחרוג מהסד של חייו הרגילים, הפשוטים, ויהיה מוכן לגלות את האמן שבנפשו. אך כדי לעשות זאת ראשית עליו להתבונן הרחק ממה שהורגל בו, ויגלה את מקורות ההשראה. ואלה – אומר השיר - מצויים ביקום כולו, המדבר אליו, ב"פעפוע", ואם באמת יקשיב הוא גם ישמע ויגלה, כי שביל החלב השמימי קרוב אליו וביכולתו לגעת בו בעיני רוחו, ואז יהיה לאמן, ליוצר. כי האדם הוא ש"יצר" את הכוכבים, כאשר העניק להם משמעות, תחילה כשראה בהם אלים, העניק להם כוחות הקובעים גורלות, בנה סביבם אגדות וסיפורים, ויצירות אמנות. אולם, רוב בני האדם אינם מנסים לגלות את ייעודם, אולי כי אין מי שיעודדם, יכוונם או "יצווה" עליהם. האם דרושה "יד מלמעלה", שמימית, שתדחוף אותם?  ומכאן, לארמז שבשיר, שהוא גלוי לעין – פרשת "לך לך" בספר בראשית. השיר מצטט בפרפרזה את הבטחת אלוהים לאברהם, שנתן לו לאחר שציווה עליו ב"לך לך", הכריחו לעזוב את ביתו, מולדתו, את חייו הרגילים, שלא היו מובילים לתגלית, לארץ מובטחת, ולהיות לעם, קרי לפתוח בהרפתקה שתחולל מהפך אישי שיהפוך לארוע "היסטורי" מכונן. אבל אברהם מן הסתם לא היה סתם אדם, כל אדם, אם בחר בו אלוהים. ואילו כאן בשיר גם המשורר מצווה, כמי שנוטל על עצמו את התפקיד האלוהי,  אבל הוא מצווה על אדם סתם, על "כל אדם", לעשות מעשה גדול מכפי מידת יכולתו הסבירה, לכאורה. אם הצו של אלוהים לאברהם היה "לך לך", אצל המשורר זהו צו "טלטל את עצמך", לא "קח את מטלטליך", אלא את עצמך, צא משיווין הנפש, מן השגרה, היפתח אל הבריאה, ותמריא ברוחך אל הכוכבים. כל שעליך לעשות הוא להרים את העיניים, כשם שאברהם הצטווה להביט אל השמיים ולראות את הכוכבים הרבים יותר מ"החול אשר על שפת הים לרוב". גם בצווי גלומה הבטחה: אם אברהם שוב לא יהיה מה שהיה, אזי גם אתה, כל אדם, גם אם איש פשוט אתה, מ"מעמד" העמלים, או שומר בבוטקה, גם בפניך ייפרס היקום. אבל במובן אחר - אתה תוכל לראותו, לגעת בו, להיות אמן, משורר. אם רק באמת תרצה.

ודומני שבכך מבטא המשורר גם מסר סוציאלי, אפילו סוציאליסטי, על שוויון בסיסי שבין כל בני האדם, על כך שהתבונה ושאר רוח מצויה בכל אחד, וכל אחד יכול גם להתפכח. כן, להתפכח גם במובן הפוליטי, ולשפר את חייו, אם יבחר נכון. 

   (שמעון רוזנברג)

 

​

​

בְּרִיצַת רַגְלַיִם לְהָרַע

 

רָצִינוּ מִכָּל הַבָּא לַיָּד.

אֶת הַבְטָחַת הָאֵל

שֶׁנִּהְיֶה כְּכוֹכְבֵי שָׁמַיִם.

אוֹר גָּנוּז מִבְּרֵאשִׁית

בִּטְרִילְיוֹן עֵינַיִם.

 

בְּאֶלֶף זְרוֹעוֹת אֲנִי מְחַבֵּק  

אַבְנֵי חֵן מְשֻׁבָּצוֹת בָּרָקִיעַ.

שְׁנֵינוּ מִתְפַּשְּׁטִים

חוֹשְׁשִׁים  

שֶׁמָּא יְכַסֵּנוּ חֹשֶׁךְ

וְנִוָּתֵר לְבַד.

 

​

​

כְּמַרְאֵה־אֵשׁ עַד־בֹּקֶר (סונטה)

 

הִבַּטְנוּ בַּשָּׁבִיט פְּעוּרֵי עַפְעַפַּיִם

אֵיךְ זָלַג  אֵלֵינוּ מַטָּה

כְּמֶרְכֶּבֶת אֵשׁ שָׁטָה

בְּאֵינְסוֹף גַּרְמֵי שָׁמַיִם .

 

שֹׁבֶל אוֹר טֶרֶם שַׁחַר הִבְקִיעַ

לִטֵּף פָּנֵינוּ  בְּשַׁלְוָה

אֱלֹהִית לְאַחַר מַעֲשֶׂה אַהֲבָה

מִבֵּין עֲנָנִים יָרֵחַ שִׁכּוֹר הֵגִיחַ.

 

לָגַמְתִּי רְסִיסֵי לַיִל שֶׁגָּלְשׁוּ מִשָּׁדַיִךְ

אֶת אֶגְלֵי זֵעָתֵךְ יָדַעְתִּי שֶׁאֶזְכֹּר

גַּם כְּשֶׁבִּי כְּבָר לֹא יִגְּעוּ יָדַיִךְ

 

שָׁקַעְתִּי בְּמַפָּל שְׂעָרֵךְ הַשָּׁחֹר

הַנִּיצוֹץ הַבּוֹהֵק שֶׁנִּתַּז מֵעֵינַיִךְ

כָּבָה  וְיוֹתֵר לֹא  יַחְזֹר.