על בגד הנפש ובגד הגוף ובגידתם 

ענת לויט – "היינו בגד אחד", ספר שירים, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2018

מאת: שמעון רוזנברג

​

שירתה של לויט מספרת את חייה, סבלה ומכאוביה של המשוררת, חייה המתוארים שאינם קלים – מוכרים למי שהכירה אישית. מעבר להתמודדות עם כאבים פיסיים שקבלו ביטוי בספרים קודמים, ניכר בחלקו הראשון בעיקר  צער רב וגעגועים לחיים שאינם, החל משירי פרידה וגעגוע לאהוב לשעבר, דרך שירים על יחסיה עם בתה/בנותיה, שירים על יחסי חברות עם אישה אחרת וכלה בשירים על הוריה. במובן זה שני השערים הראשונים של הספר מהווים המשך ישיר  לספרה הקודם "תפילת יחידה", שנסקר בידי החתום מטה בכתב העת "נתיבים"[1], אך גם המשכו, בעיקר השער השלישי, המכונה "אשירה לה' ", עוסק רבות ב"תפילה", שיש בה הודיה לאל על חסדו ועל מתת השירה, לצד כמיהה לתמיכה ולחסדי שמיים. אמנם התפילה אינה דתית באופייה, אך ניכרת בה אמונה באל כמי שיכול להושיע היכן שחסדי אדם לא עמדו לה. הספר מסיים, כמו בספרה הקודם, בשירי השלמה והכרה בכך שאין דרך חזרה, הן במערכות יחסים והן באשר להכרה בדבר בלותו של "בגד הגוף" תחת כוחו המחריב של הזמן. סבורני, על כן, כי עיון במאמר על ספרה הקודם יסייע לקורא בהבנת הספר הנוכחי, ואותי משחרר מהצורך לחזור ולעסוק במוטיבים החוזרים.   

​

על טבע הבגד בשיריה של לויט

כבספרה הקודם, מקום מרכזי תופסים שיריה העוסקים ביחסי זוגיות ואהבה, שבאו אל קיצם באכזבת הפרידה ובקשיי הקבלה של מציאות זו, הכרוכה בבדידות ובהזדקנות יחידה. ראוי לציין כי מהשירים לא ברור אם האהוב לשעבר הוא גם בעלה לשעבר, האם מדובר בצער וחשבון נפש בעקבות שתי פרידות ואכזבות, או שהשירים עוסקים בדמות אחת, אך מציגים שני סוגי יחס כלפיו, לצד קווי דמיון או זהות. כך ייתכן שהחלוקה היא פרי דמיונו של הקורא, ולאו דווקא חלוקה ברורה שעשתה המשוררת. מאידך יש בחלוקה זו כדי לסמן יחס שונה למרכיבים שונים של עברם המשותף וליצור גיוון ומורכבות של יחסיהם, של מושא האהבה. מתוך כך אפשר ונוכל להתרחק מדמות קונקרטית כזו או אחרת שבה עוסקים השירים ובמקומם נתקרב אל מושא ומושג האהבה המופשטים, ובייחוד אל מוטיב הפרידה והגעגוע בכלל, ומשמעויותיהם האוניברסליות. במובן זה לויט משמשת פה דובר לנשים בודדות, פרודות, כמהות לאהבה בכלל, והמתרפקות על אהבה שהייתה להן וכלתה.

השיר המרכזי בשער הראשון, ששמו "בגד אחד", נשען על שם הספר "היינו בגד אחד" אך מוסיף עליו כי גם " וְנִהְיֶה בֶּגֶד אֶחָד" ובכך הוא שולח מסר של אינטימיות עם האהוב לשעבר, על אף היעדרו, ומבקש להנציח את אחדותם לעד, גם לאחר שנפרדו.

חוּט מַחְשָׁבָה תּוֹפֵר אוֹתִי אֵלֶיךָ.

גַּם אִם לֹא רְאִיתִיךָ שָׁנִים,

אַתָּה וַאֲנִי הָיִינוּ וְנִהְיֶה

בֶּגֶד אֶחָד

עֲמוּס טְלָאִים, מְשֻׁבַּץ כְּתָמִים,

בָּלֶה אַף יוֹתֵר מִתַּכְרִיךְ יָשָׁן

וּבְיוֹם מִן הַיָּמִים, גַּם אִם לֹא נִהְיֶה

כָּאן, יִהְיֶה הַחוּט פְּרוּם בֶּגֶד הֱיוֹתֵנוּ

זָהָב בִּידֵי הָאֱלֹהִים

​

"בגד אחד" אינו עדות לאינטימיות פיסית שבה שרויים הדוברת והאהוב. אחדותם בראייתה של הדוברת עשויה "חוט של מחשבה". זוהי אחדות רוחנית המצויה במחשבתה, או אם לנקוט באמירה פסיכולוגית משהו – היא פרי דמיונה, המביע גם תקווה סמויה לחזרתו של האהוב, אם לא בעולם הזה (""גַּם אִם לֹא נִהְיֶה כָּאן"), אזי בעולם הבא, אצל אלוהים (האם נרמזים אנו כי הנמען אינו בין החיים?). קרי אחדות זו תימשך לנצח, ותתגלם בשריד יקר, ב"חוּט פְּרוּם בֶּגֶד הֱיוֹתֵנוּ זָהָב בִּידֵי הָאֱלֹהִים". בכך היא מעלה את האיחוד ביניהם לדרגת קדושה רוחנית, שמעל ומעבר לאיחוד הגשמי, והחזק מהפרידה הגשמית שהתרחשה, מאחר שאת העבר המשותף אי אפשר למחוק, והוא ממשיך להתקיים כחוט מחשבה אצל הדוברת. אמנם זה לא יהיה בגד מושלם, אלא בלה כתכריך ישן, עמוס טלאים וכתמים, אות לשנים החולפות ולהזדקנות, השוחקות את הזכרון, שאינו חדש וטרי יותר, והמצביע על התרחקות מהבגד היפה החדש של היחסים בעבר. אולי נמצא בשימוש במילה "בגד" גם איזה רמז לתחושת הבגידה הכרוכה בעצם הפרידה מאונס, ובכל זאת זהו בגד אחד, מאחד.

שירים נוספים מלמדים שאין בכוונת הדוברת, וגם לא ביכולתה, להפרד מזיכרון האהוב, ומהשפעתו עליה, לטוב ולרע. כך למשל בשיר "צלילי המוזיקה" היא נזכרת, כיצד "לִפְנֵי שְׁלֹשָה וָחֵצִי עֲשׂוֹרִים .... הָיִינוּ לְשָׁעָה עֵירֻמִּים זֶה בָּזֶה לִצְלִילֵי הַקּוֹנְצֶ'רְטוֹ לְכִנּוֹר שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן/ וּמֵאָז, מִתַּחַת לְכָל מַלְבּוּשַׁי, אַתָּה אִתִּי בְּאוֹתָהּ מֶלוֹדְיָה מִתְנַגֶּנֶת לְהִתְעַלּוּת/נִשְׁמָתְךָ מִתּוֹךְ בְּשָׂרְךָ הַמִּתְפּוֹרֵר/בִּצְלִילֵי רֶקְוִיאֶם. בזכרון העבר הרחוק קיים יסוד פיסי, ארוטי, צעיר, אך "מאז" מה שנותר ממנו עמה, מתחת לבגדיה, איננו הגוף הצעיר, אלא "מתפורר", כמו בתהליך מוות, ומתוכו נשמתו מתעלה. המוזיקה הופכת משמחה לרקוויאם, מוזיקת אבל, כצער על "התפוררות" זו, והתנחמות על התעלות נשמתו אצלה – קרי יחד עם נשמתה. לפיכך גם היא מתעלה בזכות אחדות זאת לדרגת רוחניות, ומתקרבת אל האלוהים, אמצעות מוזיקה דתית. עצם השמעתה מסייעת לדוברת להעלות את הנמען בדמיונה ולאפשר להם להתעלות. כך מנציחה הדוברת את השארות הנפש אצלה, שלא יעזבה, בדמיונה. דמיון זה עוטה לבוש "ממשי" של חלומות בשירים שהם מהראשונים בספר.

​

בשיר "פשר החלום" האהוב מתואר כ"פקעת" שהדוברת מתאמצת לפרום, כדי "להתיר" – אם במובן של שחרור עצמה ממנו, ואם במובן של "להבין" (ולהשתחרר?) מה אירע לו. אמנם ניתן לתאר חלום זה גם כסיוט, שאין ממנו שחרור אלא ביקיצה. אך העובדה היא שהנמען מופיע בחלום, ושפעולת ההתרה היא סיזיפית, משמעה שבפועל הוא התקבע בתודעתה, לא ייעלם מחייה, וגם כשהיא נותרת בלעדיו הוא ייזכר בעת היקיצה ויונצח בשירים....

יָשַׁבְתִּי מוּל פְּקַעַת הֱיוֹתְךָ,

מִתְאַמֶּצֶת לְהַתִּיר אוֹתְךָ עַד הַלַּיְלָה

שֶׁבְּעִמְקֵי סְבַךְ חֲלוֹם נִגְלָה אֵלַי

הַחוּט הַתַּחְתּוֹן, חוּט הַדִּמְיוֹן,

וּמָשַׁכְתִּי אוֹתוֹ בְּאִבְחַת יְקִיצָה

לְהִוָּתֵר בִּלְעָדֶיךָ

מֻתֶּרֶת

וּמְוַתֶּרֶת

​

לכאורה בניגוד לכך, בשיר "מרחק" יש הכרה בהתרחקות שהתקיימה עוד בהיותם "עור בעור", בטרם פרידה, כשמחשבותיהם זה על זה רחקו מגילוי "אור האמת" ("מַחְשְׁבוֹתֵינוּ גְּנוּזוֹת מִן הָאוֹר") בעוד שההבנה כמה התרחקו במחשבתם זה מזה עוד בהיותם ביחד יכולה להתרחש רק כשהם מתרחקים בפועל זה מזה. פרספקטיבת הזמן היא אם כן מורה הנבוכים שמלמדה את האמת על יחסיהם. ברם, שיר זה, למרות מילותיו העושות שימוש במטפורות רוחניות "קבליסטיות", לכאורה, עוסק למעשה בעניין פרקטי למדי, בלקח הפשוט והמוכר לנו, לפיו אנו למדים מה אירע ליחסים, כשכבר מאוחר מדי. 

רַק כְּשֶׁנִּרְחַק אֵדַע אֶת הַמֶּרְחָק

שֶׁהָיָה בֵּינֵינוּ בֶּהֱיוֹתֵנוּ עוֹר בְּעוֹר

מַחְשְׁבוֹתֵינוּ גְּנוּזוֹת מִן הָאוֹר

שֶׁמֵּעַל מַחְלְצוֹת הַמִּלִּים

שֶׁחָלְצוּ אוֹתָנוּ זֶה מִזֶּה

לִלְגִימַת אֱמֶת

​

בסופו של דבר המשוררת מבנה במלאכת שיריה את "השארות נפש הקשר", עד שלרגע נדמה כי לפנינו נפש אמן, הממציא עולם שבו הבגד הופך בבירור לסמל ודוגמא לעומק הקשר, למטפורה להישרדותה של האהבה, או של זיכרון האהבה. באמצעותו הופך סיפור האהבה שכבר אינה ממומשת מקניין פרטי של המשוררת לסיפור אוניברסלי של אהבה - פרידה ותלות, או אי יכולת לפרידה, כאחד. ההישארות הנפשית נראית כקיבעון, כפיקסציה, וככלי שליטה מדומיין, ממרחק, באהוב.

"הצד הנעלם" בנרטיב הוא הנמען עצמו, שמעט אנו למדים על אישיותו ואיננו יודעים מה הוא מרגיש לאחר הפרידה, מאחר שדמותו ה"ממשית" בשירים ממלאת תפקיד פסיבי בדרך כלל (למעט השירים על התנהגותו באקט הפרידה ולקראתו). לכל היותר נקבל עליו מושג בזכות דמיונה של המשוררת, אשר למרות תיאורו כדמות אדם קיים (ולמרות שלא עבר  אידיאליזציה), הוא נעשה לייצוג של רעיון, לסמל של אהבה אבודה, בלתי מושגת. מהמעט שנאמר, ואף ממה שלא נאמר עליו, אפשר להניח, כי הוא המשיך הלאה בחייו, והתמלא בעולמו החדש. לכן, בניגוד לה, הוא "מחק" את הנמענת מלבו שלא נותרה גורם מרכזי המעצב את זיכרונו.

​

תהליך הנטישה של בן הזוג ומחירו

כאן ירשה לעצמו הכותב לסטות ממוטיב הבגד ו"החוט המקשר", שממנו הוא עשוי, כדי לחדור מעט עוד פנימה אל מערכת היחסים הסבוכה עם אדם אחר. וראוי לפתוח בשיר "רומן בכתובים", שלא ברור אם הוא מתאר את האהוב שנטש, או דמות אחרת, שזכתה בקרבתה הנפשית של הדוברת:

תְּחִלָּה הָיִיתִי מִלְּפָנֶיךָ מַחְבֶּרֶת פְּתוּחָה,

כְּתִיבָתִי תַּמָּה לְהָכִיל אֶת הֶעָרוֹתֶיךָ בְּשׁוּלֵי דַּפַּי

עַד שֶׁהֶעֱמַקְתָּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת לִכְתֹּב אֶת מִלּוֹתֶיךָ

תַּחַת מִלּוֹתַי.

מִשֶּׁנּוֹתַרְתִּי כְּרִיכָה רֵיקָה מִדַּפִּים, הִנַּחְתָּ אוֹתִי

עַל מַדָּף שָׁכוּחַ כְּרוֹמָן בִּכְתוּבִים שֶׁלֹּא נוֹעַד לְהֵרָאוֹת

בְּאוֹר עֶלְיוֹן.            

                                                         

למעשה השיר עוסק במערכת יחסים שיש בה יסוד סדיסטי, של אלימות רגשית, תהליך של ביטול הומני וריקון אישיותה של הנמענת. ה"מחברת", שהיא הדוברת עצמה, עוברת תהליך הדרגתי של מחיקה של נפש אחת ומילויה בנרטיב/סיפור של הנמען (קרי, מילוי צרכי ה"אגו" שלו). ומשרוקן אותה ומחק, כבר אין לו צורך בה. התוצאה היא ביטול "האני" שלה, עד שהיא נותרת כקליפה ריקה, חסרת מהות עבורו, ואף עבורה, מאבדת את בטחונה בעצמה ומאמינה כי ראוי לה "לשבת בחושך".

אבל ייתכן שאין מדובר רק במטפורה אלא במחברת של ממש, שכללה את יצירותיה של הדוברת. על פי כיוון פרשני זה הנמען הוא מבקרה הראשון, בבית, או אולי מי שערך את כתב היד שלה בשיטה פולשנית, עד שזו חדלה להיות ביטוי לאישיותה ולכתיבתה של המשוררת. ספר כזה ראוי שיישאר בחושך, ולא לזכות ביחס קדושה, לה ייחלה, בדומה ל"אור עליון" (הוא אור האינסוף שקדם לבריאה, על פי ספר הזוהר של האר"י).

כך או כך, אישיותה של הדוברת ממש, או זו שמשתקפת ב"רומן בכתובים", שנערך בברוטאליות, איבדה את ייחודה ההיולי (ואת "הסוד"), את הרוחניות שקירבה אותה לאלוהים, היא איבדה את האור העליון ובמקומו הגיע חושך מוחלט. אך מעצם קיומם של ספריה אנו יודעים שאין זה המצב לאשורו. בסופו של דבר קרה דבר הפוך שאינו בא לידי ביטוי בשיר זה: מאחר שלפי ספר הזוהר הצמצום שחל באור העליון הוא שאפשר לברוא עולמות, שכן הסתלקות האור קודמת בהכרח – ותנאי – להתפשטותו, כך גם המשוררת הצליחה לצאת מהחושך, וליצור את שירתה.

היסוד השלילי, של נטישה מלווה ב"צמצום" והשפלת דמות הנמענת, חוזר במספר שירים נוספים. הקשה שבהם, אולי, הוא השיר "אתה בחרתני" שבו בן הזוג מתואר כדמות אלוהים, אשר בחר בעמו ישראל, ובסופו של דבר השליכו מעל פניו, ב"הסתר פנים" אכזרי. ובהתפכחותה היא מגלה שהמלך אינו אלא "עבד כי ימלוך", והיא "מורדת". בהתאם גם שפת השיר תנ"כית, מליצית אף יותר משיריה האחרים:   

אַתָּה בְּחַרְתַּנִי מִכָּל הַנָּשִׁים, וְהָיִיתָ

אָדוֹן וְקַנַּאי לְעוֹלָמְךָ, רָמַסְתָּ אֲמָתְךָ

שֶׁהָיְתָה כְּסוּת לְעַוְלוֹתֶיךָ

עֶבֶד מוֹלֵךְ שָׁוְא הָיִיתָ, כִּי לֹא לָעַד

אֲעַכֵּל חֶרֶב הֱיוֹתִי אִשָּׁה חֲרוּפָה

בְּחֶרְפַּת בּוֹאָהּ מֵאַהֲבָה

​

ובשיר "נעילה", שאפשר למצוא בו אולי משהו מרוחו של "וידוי", של אלכסנדר פן, דווקא נכונותה של הדוברת להיפתח לפני הנמען היא שגורמת לו לעזוב ולהשאירה לבדה, "מצומצמת", כ"אביונית", ואינו שועה לתחינתה להשאר עמו:

בְּעֵת תַּעֲנִית לֵב הָיִיתִי פְּעוּרָה מִלְּפָנֶיךָ,

וּכְשֶׁהִשְׂבַּעְתָּ אוֹתִי סְעוּדוֹת אַהֲבָה דְּשֵׁנוֹת

בְּטֶרֶם עָזַבְתָּ בְּלִי לִשְׁעוֹת לִתְחִנָּתִי

שֶׁעָזוֹב תַּעֲזֹב עִמָּדִי

הוֹתַרְתָּ אוֹתִי אֶבְיוֹנִית עַל סַף

לֵב קוֹרֵס וַחֲצִי שַׁוְעָתִי בְּיָדִי

הַמּוּשֶׁטֶת

​

מוקד השיר בעיני הוא דווקא הביטוי "שֶׁעָזוֹב תַּעֲזֹב עִמָּדִי". והרי הבקשה מן הנמען שיקחנה עמו בעת שהוא עוזב אותה, היא אוקסימורון, ומייצג אקט המנוגד לטבע העזיבה. מכאן שהדוברת מבקשת ממנו שלא יעזוב, או שלפחות תמשיך לחסות "בצלו". לפנינו ביטוי של "הצמדות" בכל הכוח, של תלות והיתלות עזים. ואל הזכרון עולה ביטוי מוכר משירת ימי הביניים הדתית “אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ” המוכר בעיקר בדברי המשורר אבן גבירול, בשירת "כתר מלכות":

אִם לֹא אוֹחִיל לְרַחֲמֶיךָ ‑ / מִי יָחוּס עָלַי חוּץ מִמֶּךָּ?

לָכֶן אִם תִּקְטְלֵנִי לְךָ אֲיַחֵל

וְאִם תְּבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי, אֶברַח מִמֶּךָּ אֵלֶיךָ / וְאֶתְכַּסֶּה מֵחֲמָתְךָ בְּצִלֶּךָ,

וּבְשׁוּלֵי רחֲמֶיךָ אַחֲזִיק עַד אִם רִחַמְתַּנִי / וְלֹא אֲשַׁלַּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי

​

אשר על כן דומני שלא לחינם נקרא השיר "נעילה". כי מחד דומה שהדלת ננעלת מאחוריו של הנמען העוזב, ומאידך יש בו גם מוטיב דתי, המזכיר את תפילת נעילה.כך, בולט מוטיב הווידוי הכולל תחינה ובקשת סליחה, המאפיין גם את השיר של אבן גבירול וגם את שירה של לויט. לכן לרגע מתעורר ספק, אם אכן את סליחתו של בן זוג מבקשת הדוברת, או שהיא פונה לסיעתה דשמיא, בבקשה שאהובה לא יעזבנה, ותימשך תמיכתו בה גם לאחר לכתו. אך מה טיבה של תמיכה זו – החומרית או נפשית?  והרי המשפט "השבעת אותי סעודות אהבה דשנות", יש בו לשון חומרית (מזון), אך כוונתו נפשית.

שירים אלה, המבליטים יחס אמביוולנטי לבן הזוג/האהוב, שבים ומציפים את השאלה, האמנם הם עוסקים באדם אחד, או שמא בכמה גברים, אשר לא נותרו לצדה בעת שהדברים נכתבים.   

​

חזרה למוטיב הבגד

לקראת סוף הספר ניתן למצוא שוב את הבגד בשיר "תולדות בגד הגוף" (ובמידה מסוימת גם בשיר חורף העוסק בהכנת הבגד החם" לקראת הזדקנותו של הגוף) הפעם בהתייחסות לגופה של הדוברת וללא ארמז קונקרטי לדימוי הבגד האחד והמאחד עם אהובה או עם חברה. השיר שיש בו משום סיכום, עוסק במכלול רחב יותר של כל "תולדותיה", עולמה וסבלה של הדוברת. כזכור המונח "בגד גוף", שאול מה"ליאוטרד", הבגד המתוח, הצמוד על העור ועשוי יחידה אחת, "משקף" בכך את מצב הגוף ואינו "מרמה". וכאן זהו הבגד שבוגד בנו עם השנים, שפרימתו המוחלטת, קרי התפשטות ממנו לכדי חשיפה מוחלטת, היא כדין מודעות לצורך בתיקון ובהשלמה, כך שיהיה תואם היטב את מידותיה של הדוברת

השיר פותח בהחזרת ה"גוף" לימי זוהרו, אולם בבית השני מתחלף לפתע דימוי הבגד הצמוד, דמוי הגוף, בשחרור מוחלט של הנפש מבגדה הגופני. הערטול השלם אינו גוף עירום אלא מצב של טרום גוף, של ספירות עליונות. המימד הרוחני, האלוהי, נרמז כ"מעצב עליון" בעולם התיאטרון של מעלה, ואף מרמז על אמונה בחיים לפני לידה כמו גם אחרי המוות שבו "מחסן התלבושות" הוא מצב זמני בעולם  הזה.

הִגִּיעָה הָעֵת לַחְתֹּךְ אֶת כָּל הַחוּטִים,

לִפְרֹם אֶת בֶּגֶד הַגּוּף וְלִתְפֹּר מֵחָדָשׁ,

בְּמִדָּה אַחֶרֶת, בְּגִזְרָה הוֹלֶמֶת בִּמְיֻחָד

אֵרוּעִים חֲגִיגִיִּים, שֶׁלֹּא יַכְתִּימוּ וִיחַיְּבוּ

כִּבּוּס בְּטֶמְפֶּרָטוּרָה גְּבוֹהָה וּתְלִיָּה

לְיִבּוּשׁ מְכַוֵּץ עַל חֶבֶל דַּק מִדַּי.

הִגִּיעָה הָעֵת לְהִתְקַיֵּם בְּמֶלְתַּחַת יָמִים

בְּעִרְטוּל שָׁלֵם, כְּמוֹ לִפְנֵי שֶׁהִתְגַּלְגַּלְתִּי

אֶל מַחְסַן הַתִּלְבּוֹשׁוֹת שֶׁל הַמְעַצֵּב הָעֶלְיוֹן.

​

אחר הוא הבגד בכמה שירים העוסקים בבני משפחת הדוברת. בשיר "עץ המשפחה" הוא מעוצב כשמלה שהדוברת תופרת, ככל הנראה לבתה, מאחר שהשיר מובא מיד לאחר השיר "תדבק לשוני" העוסק ביחסי האם והבת. השמלה שבשיר מתוארת כלבוש ההולם את אישיותה של הנמענת - את עוונותיה ואת יתרונותיה. אבל "עץ המשפחה", משמעו גם "גנאולוגיה" משפחתית והוא מרמז כאן אף על תכונות משותפות, מסורת המשפחה ומנהגיה. משורשים אלה אי אפשר לברוח ואליהם בדרך כלל נרצה בבוא היום לשוב, גם אם נכעס, נריב, נבקר ונתרחק מהורינו לעת בגרותנו. ההורה, לעומת זאת, אינו חפץ לשחרר את צאצאו מן העץ. לכן כאשר האם תופרת לבתה שמלה מעץ המשפחה, היא "כולאת" אותה. מאידך היא גם מגינה עליה, ויוצרת לה את הבסיס האיתן שעליו תשען ותתרפק. ואם יש בעבר המשפחתי יסוד אפל – הבת תירש אותו. ועדיין האם היא שצריכה להחזירה לאיתנה, "להפריח" ולטפל ב"עץ" העוטה את גוף הבת, ששורשיה הרקיבו. הריקבון אף נעשה תנאי מקדים הכרחי להתחסנות ולעליה לדרגת בריאות גבוהה יותר מבעבר.

מִבַּדֵּי עֵץ הַמִּשְׁפָּחָה תָּפַרְתִּי לָךְ שִׂמְלָה

שֶׁתַּהֲלֹם אֶת מְלוֹא עוֹנוֹתַיִךְ, רְקוּמָה

מִלִּים מְבָרְכוֹת פְּרִיחָתֵךְ גַּם אִם אִישׁ

לֹא יֶחֱזֶה בָּהּ. שָׁרָשַׁיִךְ הִרְקִיבוּ

בָּאֲדָמָה שֶׁהָפַכְתִּי לְמַעַן הַחְלָמָתֵךְ,

וּכְשֶׁתִּדָּרְשִׁי לְמֵי תְּהוֹם לְהַרְווֹת

גֶּזַע, תִּהְיִי אֵיתָנָה מִשֶּׁהָיִינוּ

עַד אֵלַיִךְ.

​

וכאן עולה בזכרון סיפורה של אסתר ראב (המבוסס על סיפור עם ערבי) "שמלת העץ"[2]. שם מסופר על ילדה רועת אווזים בארמון, המוגנת מפני חורשי רעתה באמצעות שמלת עץ, שהלבישה חייט "קוסם" זקן. אולם, שמלת העץ הופכת לה ל"בית סוהר", ומסרבת לשחררה בבוא העת (אפשר למצוא בה  מטאפורה להורה המבקש להגן על בתו, בדומה לדוברת בשיר דלעיל). הילדה נחלצת משביה בזכות אהובה, בן המלך, שמצליח בסיוע סוסתו לרסק את השמלה, וכמובן נושא את הילדה לאישה.  

​

כמה הארות על סגנונם של השירים

ענת לויט היא משוררת השולטת בעולמות תרבות ותוכן עשירים ונותנת להם ביטוי רחב ביצירתה. משום כך הספר מציב אתגר רציני בפני הקורא, גם בפני קורא הבקיא בשירה והמשכיל, המחפש אמירה לוגית-רציונלית והבעה סדורה (וברורה) של רגשות. השירים קשים, מביעים רגשות עזים ומחייבים התעמקות. הם כמו אונסים את הקורא לצלול בכוח אל תוך עולמה ובשל כך הוא זקוק ל"הפסקות נשימה". על כן מתבקש לקוראם לאט, בהדרגה. אולם קריאה לא רציפה יש בה גם הפסד, שמא יאבד הקורא את הרציפות הלוגית, את הנרטיב המתמשך, שבחלקו מסתתר, נעלם ושב ומבליח, ואפשר למצוא בו נרטיב חוזר מחד ומתפתח מאידך, משיר לשיר ומשער לשער.

השירים ברובם קצרים, ואף קצרים מאוד, אך שפת רבים מהם קשה ומליצית, עשירה ברפרנטים תרבותיים יהודיים הרחוקים מן השפה המודרנית. בחלק מהשערים בולט השימוש בתנ"ך. ספר תהילים הוא משענת ברורה, לכמה משיריה היא מקדימה ציטוט מתוכו ומטמיעה גם מסגנונו, בנוסחים מקוריים של המשוררת, בעיקר בשירי התפילה (אשירה לה'). גם ספר שיר השירים, ספר בראשית ושמות, ונוספים, זוכים לארמזים ברורים. הכותב מצא בשירים גם עקבות של שירת ימי הביניים היהודית הדתית, כגון הביטוי "חרב הימים" המצוי ב"מחברות" של עמנואל הרומי[3], מספר הזוהר - למשל הביטוי "אור עליון", ועוד. שפה זו, אולי טבעית למשוררת המשכילה ומייחדת ומזהה אותה, מוסיפה רבדים ועומס למורכבות הרעיונית של השירים. בתוך אלה מצוי עושר של מטפורות, וניכר חוסר נכונות לפשרה או "התחשבות" בקורא, בכל הכרוך לזרימת ה"סיפור", בחלק מהשירים נעדרי "אחדות הזמן המקום והעלילה", המוכרים לנו מעולם התיאטרון הקלאסי.

​

[1] ענת לויט תְּפִלַּת יְחִידָה - הוצ' הקיבוץ המאוחד  - הרהורים על תפילה, בדידות, כמיהה וגאולה

 https://atarshelnaama.wordpress.com/%D7%A2%D7%A0%D7%AA-%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%98/

[2] https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00083.php

[3] https://books.google.com/books?id=puY-AAAAYAAJ&pg=PA69&lpg=PA69&dq=%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA+%D7%97%D7%A8%D7%91+%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D&source=bl&ots=cSTTyghXsU&sig=ACfU3U2C_BaQIctehlHahjcx2HBp0jT61A&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwixk-Xb8-HjAhWMtVkKHeGJAfcQ6AEwAHoECAcQAQ#v=onepage&q=%D7%9E%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%97%D7%A8%D7%91%20%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D&f=false