המשוררת – צופה מדווחת מהצד?

גאולה שינה – "הר געש" - ספר שירים, בהוצאה עצמית

שמעון רוזנברג

​

נתחיל בשורה התחתונה: לפנינו ספר שירים רגיש, גלוי לב ונוגע ללב, לא מעט בזכות צניעותו ופשטותו הניכרים כמעט בכל פרמטר: בצורתו החיצונית, בעצם הוצאתו העצמית. תוכנו ובעיקר סגנונו נטולי יומרה ליצור שפת שירה חדשה ולברוא עולמות ייחודיים. המשוררת ממעטת באמצעים אמנותיים, כגון ארמזים מתחומי תוכן אחרים, דימויים ומטפורות, לצורך הסתרת רגשות כאב וסבל. רגשות אלה מבוטאים בבהירות,  כדיווחים עובדתיים, רציונליים, ובדרך כלל אינם נוטים להיות עזי ביטוי או בוטים. בהתאם, השפה היא כמעט פרוזאית, פשוטה, במובן הנכון. ניכר בה איפוק, צמצום וחסכנות במילים. השפה מדווחת וקולחת, נקייה מכל רבב של רגשנות והשתפכות "קיטשית". אפשר להגדיר את מרבית שיריה כאימאג'יסטים (קרי, מתארים תמונה חיצונית ומסתירים רגש פנימי) ופחות מהזן האקספרסיבי. זאת, גם בשירים הרבים בהם היא נוקטת בגוף ראשון יחידה, אף שזוהי צורת ביטוי האופיינית לשירה אישית ובעלת יסוד אוטוביוגרפי בולט. בדרכים אלה מצליחה המשוררת לשמור על מרחק נכון מההתרחשויות, גם כשהן מכמירות לב.

גם כשהיא מספרת על יסוריה, כאביה, דיכאונה, הלשון מדווחת ביובש, כמתארת עובדות פשוטות וטריוויאליות, הנשמעות לעתים כפרטים מתוך דוח רפואי: "הָרוֹפְאִים מְאַבְחֲנִים: הַפְרָעוֹת בַּשֵּׁנָה, הַפְרָעוֹת בָּאֲכִילָה, יְרִידָה בַּחֵשֶׁק הַמִּינִי, חֹסֶר תִּקְוָה". גם המשך השיר כתוב בשפה  מדווחת, נטולת רגשנות, אפילו כשהיא מדברת ביתר פירוט על כאבה וקשייה, היא "צוֹלֶלֶת לַחֲלוֹמוֹת עַל מַדְרֵגוֹת אֶבֶן עֲנָקִיּוֹת, מְנַסָּה לָרוּץ וְלֹא מַצְלִיחָה".

גילוי הלב, חשיפת הכאב, המצוקות, ויכולת ההתבוננות בסובב ובעצמה, ובעיקר בביתה, צבועים במכחול כמעט שקוף, נטול מאמץ, כאילו אינה נזקקת לאומץ כדי לחשוף ולהיחשף. איפוק זה מתגלה במלוא ערכו – ולמעשה הוא רווי עוצמה שקטה – בשיריה על בתה, שתיאורה מצביע בבירור על אוטיזם, ובדרגה גבוהה. שירים אלה (שכמה מהם התפרסמו בכתב העת "נתיבים") הם בעיני פסגתו של הספר. קשה לתאר ביובש רגשות אלה, את האהבה והמסירות הטוטאלית ללא תנאי לבת, ואכן מידי פעם השירה הלירית ועטורת הרגש פורצת את כבלי האיפוק, כך בעיקר בשתי השורות המסיימות של השיר "הו, בתי":

כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ, לִפְנֵי כִּמְעַט עֶשְׂרִים שָׁנָה,

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁזּוֹ הַיְבָבָה

אֲשֶׁר לִוְּתָה אֶת הַתִּינֹקֶת הַקְּטַנָּה,

תִּהְיֶה פַּס הַקּוֹל שֶׁל חַיַּי, הַמַּנְגִּינָה.

הַיּוֹם אֲנִי כְּבָר מְבִינָה,

שֶׁהַכְּאֵב עָלַיִךְ רַק יֵלֵךְ וְיִגְבַּר,

וְלַמְרוֹת כָּל הָאַהֲבָה,

נַפְשִׁי לַשְּׁאוֹל תִּדְהַר.

יַלְדָּה שֶׁלִּי, כִּמְעַט בַּת עֶשְׂרִים,

מְלֻוָּה בְּשֵׁדִים וּבְמַרְעִין בִּישִׁין,

אֲחַבֵּק אוֹתָךְ וּבְלִי מִלִּים

נֵצֵא עִם שֵׁדֵנוּ בִּמְחוֹל אֵימִים.

בְּדַם לִבֵּנוּ הַמְּאֻחָד נַכְתִּים,

אֶת מֵי הַשְּׁאוֹל וְאֶת פְּנֵי הַמֵּתִים.

 

מכאן יובן, שהשירים בספר אינם נוקטים בשפה אחידה ללא חריגה. כך, נראה בהמשך כי באחדים מהם מצוי מרכיב סוריאליסטי ובכמה אחרים מבצבצת שפה פואטית, ארוטית ועורגת, ואף מעט רגשנית. למשל בשיר "תני לו":

....תְּנִי לוֹ לָנוּעַ עַל בִּטְנֵךְ הַגְּדוֹלָה, הָרַכָּה,

לְהִתְעַנֵּג עַל אֵדֵי הַחֹם הַפּוֹרְצִים בֵּין רַגְלַיִךְ,

תְּנִי לוֹ, תְּנִי לוֹ לָגַעַת בַּלָבָּה הָרוֹתַחַת בָּךְ

מִזֶּה שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִילְיַארְד שָׁנִים.

 

ובשיר "מבוכה":

....כְּשֶׁרַעַד קַל הָפַךְ לִצְמַרְמֹרֶת לְאֹרֶךְ גּוּפֵנוּ,

כְּשֶׁפָּנֵינוּ הַבְּהִירוֹת הִוְרִידוּ וְהֶאֱדִימוּ,

לִבֵּנוּ הֵחֵל לְהִתְרוֹצֵץ בִּפְרָאוּת

בֵּין כָּתְלֵי הַמָּבוֹךְ. 

 

מקורות הכאב והתמיכה

השיר הפותח, הנושא את שם הספר, מצביע על תמה מרכזית בו. מעבר לכך שהמשוררת מבקשת ללמדנו על אישיותה כהר געש, התפרצותה (הנרמזת כי היא עלולה להתרחש דווקא מחוץ לביתה)  עלולה להביאה לכלל התפרקות, כזו שרק בני ביתה יכולים לתקן. ועם זאת השיר אינו עוסק כלל בנסיבות ובתכונות המשוררת הגורמות ל"הר געש":  "אֲנִי הַר גַּעַשׁ/אִם אֶתְפָּרֵץ, יֵשׁ לֶאֱסֹף אוֹתִי/וּלְהָשִׁיב אֶת כָּל הַחֲלָקִים .../... לְמִשְׁפַּחַת שִׁינָה./שָׁם יֵדְעוּ לְחַבֵּר אוֹתִי בַּחֲזָרָה/לְמִי שֶׁהָיִיתִי". בשיר "ולא קראתיך עוד", שהוא מבין שיריה היותר פואטיים ורגשיים (אך לא עד כדי "התפרצות הר געש"), תמיכת בני ביתה היא המחלצת אותה מתהומה, היכן ש"תמיכת" אלוהים מתגלה כחסרת תועלת ולכן מתייתרת לתמיד:

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ, ה'

בּוֹא אֵלַי.

וְלֹא נִשְׁמַע קוֹלְךָ

גַּם לֹא בִּלְבָבִי.

וְקָרָאתִי לִילָדַי,

בּוֹאוּ אֵלַי.

וִילָדַי מָשׁוּ אוֹתִי מִתְּהוֹם

וְצִוּוּ: יְהִי אוֹר.

וְלֹא קְרָאתִיךָ עוֹד.

 

למרות זאת עולה מהשירים כי הסיבות ל"התפרצות" אינן חיצוניות, אלא מקורן בביתה באישיותה ומצב בריאותה. בתה האוטיסטית היא סיבה מרכזית לכאב, היא מציבה אתגרים קשים להתמודדות אנושית, ויכולה לעורר גם כעס ותסכול, למשל בשל חוסר יכולת לתקשורת רגילה עמה, ומשום שאינה יכולה להביע במילים רגשות ובראשם - להשיב אהבה "נורמטיבית" להורים. ודווקא בשל כך ילדים אלה מלמדים אותנו מהי אהבה ללא תנאי, שאינה תלויה בדבר, אשר שמה מאחור את הבושה או את הצורך להתחשב בזרים אטומי רגש ושכל. כך, בשיר הקצר "אמא שלה", מתאר באיפוק ארוע "לא מאופק", המצביע על אהבתה ללא תנאי ונכונות לשלם "מחיר" חברתי:

יָדַי מוּנָפוֹת אֶל עָל,

כְּתַגְרָנִית בַּשּׁוּק אֶצְעַק,

"כִּמְעַט יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ".

יֹאמְרוּ עָלַי, "מִסְכֵּנָה,

כְּבָר לֹא שׁוֹלֶטֶת בְּעַצְמָהּ".

לִי לֹא אִכְפַּת,

מַהוּתִי הִנָּהּ אַחַת:

אִמָּא שֶׁלָּהּ.

 

בשיר "הרהורים מול הים", המשוררת כמו מסכמת, ומודה, כי מזלה לא שפר עליה, ללמדנו שחיינו אינם "מתגלגלים" בהתאם להחלטות שקבלנו, שאינן נעשות תמיד מבחירה חופשית, מודעת, אלא חלקן פרי כורח, או מקרה. אמנם המשוררת מאשימה, כביכול, את הים ש"הִתְהַפֵּךְ עָלַי בְּאַחַת", כמו היה כוח עליון, יד גורל, כאילו התקבלה אי שם החלטה להתעמר בה, ובמקום ליהנות, מחיי רווקות או ללא ילדים. אך עד מהרה היא "מאשימה" את עצמה, בהשלמה מלאה והכרה בגבולות יכולתה כמי ש"כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הָיוּ לְפָנַי.... הֵקַמְתִּי מִשְׁפָּחָה קָשָׁה... זֶה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה". אשר על כן ניכרת גם בשירים האישיות הנורמלית של המשוררת (על אף ההצהרה העצמית שהיא על סף התפרצות עתירת רגש). נורמליות זו מעוגנת ככל הנראה בניהול חיים רגילים, של מי שמשתייכת, או מאמצת, אורח חיים חברתי בורגני, יציב ונוח. כך בשירה "חברות ילדות":

כֻּלָּנוּ נְשׂוּאוֹת עִם שְׁלשָׁה יְלָדִים,        

גָּרוֹת בְּבָתִּים יָפִים,

נוֹסְעוֹת בִּרְכָבִים גְּדוֹלִים,

לְחֶלְקֵנוּ יֵשׁ כְּלָבִים.

נורמליות זו אינה עומדת בסתירה למחשבות מוות, ואולי אף רמזים לאובדנות, המתגנבים מעת לעת. כך בשיר "ללא שם": "קוֹל אֲחוֹתִי קוֹרֵא אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. "הֱיִי בִּמְקוֹמִי...אֲנִי מַסְכִּימָה". ועוד יותר בשיר "ונצא מכאן" שיש בו המתנה למוות, הגובלת בכמיהה ארוטית אליו, כמו היה המוות מחזר שרמנטי, שיוצאים עמו לבילוי משותף "בַּעֲקֵבִים גְּבֹהִים, בַּחֲלִיפָה סְגֻלָּה, מַבְרִיקָה... בְּנִעְנוּעֵי יַשְׁבָן". גם בשיר "צל שחור", אשר אמנם נמסר מפי דובר זכר שהקשר שלו למשוררת לא ברור, יכול בכל זאת ללמדנו על הזדהות עמו:

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַבִּיט בַּמַּרְאָה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ –

צֵל שָׁחֹר, נָע בְּתוֹךְ גּוּפִי.

אַתָּה, אֲנִי יוֹדֵעַ, מִשְׁאֶלֶת הַמָּוֶת שֶׁלִּי.

לעומת זאת ה"לא נורמלי", מצוי בתיאורים כמעט סוריאליסטיים של אירועים משפחתיים דרמטיים, שמקום התרחשותם ומידת הריאליזם שבהם אינה ברורה. כך בשיר "אתה", המשוררת מספרת על הנמען, כמי שכנראה התעלף, אך ההתעלפות נראית בעיני הדוברת – לא בעיני הנמען המתעלף - כחוויה חוץ גופנית: "רִחַפְתָּ בְּפִנַּת הַחֶדֶר, קָרוֹב לַתִּקְרָה/וְהִבַּטְתָּ בְּגוּפְךָ הַשָּׂרוּעַ עַל הַמִּטָּה/לֹא הָיָה לְךָ אִכְפַּת מֵהָאֵם הַצּוֹעֶקֶת/וְלֹא מֵהָאָב הַמִּתְיַפֵּחַ בַּפִּנָּה". הסוריאליזם גובר בשיר "אמי", שבו היא מתארת, ולא בלי הומור, את הקשר העז והבלתי ניתן לניתוק, שהיה בינה לבין אמה. קשר זה נוצר כביכול בגלל המיילדת, ש"שָׁכְחָה לַחְתֹּךְ אֶת חֶבֶל הַלֵּדָה/וְכָךְ גָּדַלְתִּי, מְחֻבֶּרֶת לְאִמִּי/וּבַמִּרְוָח בֵּין שָׁדֶיהָ לְעֶרְוָתָהּ/נִסִּיתִי לְצַמֵּחַ אֶת עַצְמִי/ ...לְעֵת לַיִל בְּגוּף אֶחָד מִתְכַּנְּסוֹת/רַגְלַי מֵרַחְמָהּ בִּפְרָאוּת מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת..." וגם כשאמה מתה (באופן הנרמז כאלים) נותר קשר של געגוע עז שהותיר לה מתת השראה ואת חותמו בשיריה.

​

המשוררת כמתבוננת בחיי יום יום

בשירי ההתבוננות של המשוררת בהוויי חיי היום יום, בדמויות במקומות ציבור הוא מסוג "אני מצלמה", אשר על פניו נראים ברובם כחסרי חווי דעה "פרשנית" גלויה או אף נסתרת. אין בהם "סיכום ומסקנות" הגותיות מוסריות ופילוסופיות, וודאי לא יומרה להטיף וללמד, אף לא לקח גלוי או נסתר לעצמה, לרוב גם לא "מכת מחץ" וסיום דרמטי. המשמעויות, מחשבותיה, או הבעת התרשמותה האישית, נרמזת בהרהור קל בביטוי "נראה כאילו" - בשיר "טיול עם כלב לעת ערב". או "נדמה לי" - בשיר "בריכת הדגים הגדולים", אך בו היא מוסיפה יסוד סוריאליסטי, באופן שבו הדמויות שבהן היא צופה מוגדרים כ"שני אנשים מתים מתהלכים" ו"נשפכים למים":

 

שְׁנֵי אֲנָשִׁים מֵתִים מִתְהַלְּכִים

בְּקַנְיוֹן שִׁבְעַת הַכּוֹכָבִים בְּהֶרְצְלִיָּה.

הֵם זוּג, כָּךְ נִדְמֶה לִי,

לַמְרוֹת שֶׁאֵינָם אוֹחֲזִים יָדַיִם.

הֵם מִתְיַשְּׁבִים בְּבֵית הַקָּפֶה,

זֶה שֶׁעַל שְׂפַת בְּרֵכַת הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים,

מְעַשְּׁנִים סִיגַרְיָה,

וְנִשְׁפָּכִים לַמַּיִם.

 

עצם הבחירה בדמויות ו"גיבורים" הזוכות להתבוננות היא האומרת מה דעתה ואף כמה היא קרובה אליהן בעצמה: אלה הן דמויות לכאורה ללא ייחוד, לפעמים פשוטי עם, קשי יום ואף אומללים. ועל אף שאופן התיאור אינו מתערב, כמבט צופה מהצד, בולטת בהם חמלה והזדהות. ואילו באחד השירים - "מכשפהלה רעה" החמלה מתחלפת במודעות ובחשש להיות כמותה של הדמות המתוארת מימי ילדותה.

הקרבה לדמויות אלה, וסגנון כתיבתה הפרוזאי מזכיר במשהו את המשורר והסופר רימונד קארבר, ובמעט שבמעט גם את צ'ארלס בוקובסקי (ובעיקר ללא הבוטות והגסות של האחרון). ואכן בשיר "נפילת שירה, קניון רננים מאי 2018" השניים "מתפרצים" במפתיע לתוך השיר, בסוג מסוים של טוויסט, או "פאנצ'-ליין", הנעדר ממרבית שיריה. הטוויסט אף מתחזק קלות באמצעות "עידון" דמותם של שני המשוררים, כמתברגנת. כך היא מרמזת כי היתה רוצה שגיבוריה יהיו כאלה כאלה, "כאחד האדם",  ובמשתמע גם היא:

 

שְׁעַת צָהֳרַיִם בְּקַנְיוֹן רְנָנִים,

וְלִי יֵשׁ נְפִילַת שִׁירָה.

בַּחֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים רַק שִׁירָה עֲנֻגָּה,

וַאֲנִי צְרִיכָה אַחַת חֲזָקָה,

אָמֵרִיקָאִית וּבוֹטָה.

לְצַד צְעִירָה מְנִיקָה

כּוֹשֶׁלֶת עַל סַפְסָל,

מְשַׁרְבֶּטֶת שׁוּרוֹת בְּעֵט סְגַלְגַּל,

לְאַט מִתְיַצְּבוֹת הַיָּדַיִם הַנִּרְעָדוֹת,

עֵינֵי הַתִּינוֹק בְּעֹנֶג נֶעֱצָמוֹת,

מִתּוֹךְ חֲנוּיוֹת הַבְּגָדִים הָעֲנָקִיּוֹת

בּוּקוֹבְסְקִי וְקַארְבֶר יוֹצְאִים עִם שַׂקִּיּוֹת.

    

בשיר "בצהרי שישי" (שהתפרסם וזכה לקריאה פרשנית בגיליון 15 של "נתיבים") לא רק שאין פאנצ' ליין, אלא שהמשוררת מסיימת ומודיעה, שיסוד זה אינו נמצא בו:

 בְּפֶתַח בִּנְיָן עָמַד קָשִׁישׁ עִם עֶגְלַת קְנִיּוֹת,

לָבוּשׁ בִּמְעִיל גָּדוֹל וּבְמִכְנָסַיִם אֲפֹרִים,

כַּפְתּוֹרֵיהֶם אֵינָם רְכוּסִים.

הִבַּטְתִּי כֵּיצַד הוּא מוֹצִיא מִכִּיסוֹ הֶעָמֹק

שַׂקִּית צְהֻבָּה, וְעוֹד אַחַת וְעוֹד,

כְּמוֹ קוֹסֵם בְּהוֹפָעָה...

....אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת הִנִיחַ עַל הַמִּדְרָכָה

וּמִשֵּׁשׁ מִפְתַּח מִכְנָסָיו.

.... חִכִּיתִי לַמִּפְגָּשׁ בֵּין הַשְּׁנַיִם

בְּחִיּוּךְ, בְּמַבָּט, בְּבַקָּשַׁת עֶזְרָה,

בְּמִשּׁוּשׁ מְכֻוָּן שֶׁל מִפְתַּח הַמִּכְנָסַיִם,

בְּזַעֲקוֹת מִלְחָמָה.

דָּבָר לֹא אֵרַע.

 

"חוסר המסר הוא המסר", והפאנצ' ליין מצוי בהכרזה על אי קיומו. כך היא מבקשת להרגיע את הקורא, אם הוא מודאג מפני העלול להתרחש, או לאכזבו - אם הוא "מציצן" המצפה לדרמה, כי "דבר לא אירע". מחד, היא יוצרת בשיר מתח לקראת ארוע כזה, וציפייה להפתעה ומאידך, היא שוברת באבחת סיום את המתח, שנוצר לאחר שהזקן מוגדר כקוסם העומד לשלוף הפתעה מבין כליו, ועוד יותר משום שיש בשיר רמז לדבר אפל, בביטוי החוזר בדבר "מִפְתָּח הַמִּכְנָסַיִם", שבשיאו נעשה בו "מִשּׁוּשׁ מְכֻוָּן". בסופו של דבר מתברר שאין בגיבורים כוונות זדון או סטיות מיניות, ורומז בדבר שכחה אופיינית וקריאה לעזרה של זקן מבולבל, המתעסק במכנסיו מתוך הכרח. כך במילים פשוטות מצליחה המשוררת להתגרות בקורא ולמשוך את תשומת לבו ולשתפו באקט התבוננות מורכב יותר מן הנראה לעין, שיש בו יסוד מציצני. ומכאן אתה למד שבכל התבוננות, גם תמימה ואמפתית, יש מניע אפל, איזה "יצר מציצנות", אצל המתבוננים באשר הם, המייחסים לגיבורי התבוננותם משהו מאישיותם הם. ומכאן שלא תיתכן כמעט התבוננות אדישה מן הצד, בנוסח "אני מצלמה", נוסח דברי כריסטופר אישרווד, בספרו "פרידה מברלין", לפיהם הוא "קולט בלבד, רושם מבלי לחשוב, כשבפועל אישיותם וזווית התבוננותם האישית של היוצרים היא הנותנת.