ד"ר דן אלבו

 

עיון בקינה "אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא" לרבי שלמה צאלח

 

על פּרעות הפַרהוּד שאירעו בבגדד בשבועות תש"א[1] חוברה הקינה, 'אשאג שאגה מרה כלביא', זו מופיעה בסדר חמש תעניות תפילת ישרים כמנהג ק"ק יהודי בבל[2] בהקדמה לקינה זו נכתב: "קינה בתמרור גירושים מבית תענוגיהם ערכה הר' שלמה צאלח הי"ו על ההרג השבי והביזה שנעשה ביהודי בבל ביום חג השבועות ביום מתן התורה שנת התש"א, וראינו לְקוֹנְנָהּ בתשעה באב. סימן אבל כבד".

הפּרעות החלו בבוקר 1 ביוני, ו' בסיון תש"א. באזור מערב בגדאד דאז. בסביבות גשר אל-ח'ר, הותקפה קבוצת יהודים, לאחר ששבה מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר (הנסיך), עבד אל-אילה בארמון הפרחים. הפרעות ביהודי בגדד נערכו בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר הקורבנות שרכושם נבזז הגיע לכחמישים אלף. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות עד כמה מאות מוסלמים ולא-יהודים נוספים.

 

על זוועות אלה חוברה קינה עברית במשלב לשון גבוה משובצת ומחורזת בעלת אופי דתי על ידי המשורר רבי שלמה צאלח. רבי שלמה צאלח, הוא גם מחברן של יצירות דפוס רבות. הוא היה מנהל בית הספר 'כרם הילדים' בבגדאד. מחברו של קובץ השירים 'שירי הכרם'. שנת תרפ"ה –תרפ"ו, בגדאד: דפוס אלישע שוחט. אחד האמצעים הראשוניים להוראת תוכנה של היצירה לקורא עוד בטרם קריאתה, מסתמן בסימן. סימנה בקינה שלפנינו הוא: "אבל כבד": אֶשְׁאַג / בְּיַד /  לְתוֹךְ // כְּבוֹד / בְּרֹב / דֶּמַע. המשורר מכריז בהכרזה מקדימה זו על קינתו.

 

לקינה שלפנינו שלושה מאפיינים עיקריים: א. חריזה עשירה, ב. מערך שיבוצים מפותח ומסועף. ג. שני משלבים לשוניים.

א.

משוררי ימי הביניים ייחסו חשיבות רבה לחריזה. בשירת ימי הביניים החריזה בולטת ומורכבת ומעידה על עושר לשוני רב של המשוררים. המשוררים בימי הביניים דרשו שהחרוז יצור הקבלה לא רק בהברה האחרונה אלא גם בעיצור הקודם לתנועה האחרונה של המילה הנחרזת. בין הצורות המוכרות הוא החרוז המבריח. תבנית חריזה זו הייתה מחייבת בשירת ימי הביניים. כל אחד מבתי השיר הסתיים בחרוז זה ללא יוצאים מן הכלל. לעיתים קרובות החרוז הופיע כחלק מתפארת הפתיחה גם בסוף של הדלת בבתים הראשונים של השיר. חרוזים, נוטים 'להתגלגל' אל סופי השורות, אלה מהווים אחד האמצעים (בנוסף למשקל) המעניקים לשיר בכללו ולשורה השירית את יופייה המיוחד. החרוז המקובל והמשמש בדרך כלל בשירה הוא החרוז הסופי, קרי, זהות צלילים בסוף מילים המופיעות בסופו של הטור השירי. בקינה זו של רבי שלמה צאלח אנו מוצאים חריזה במתכונת חרוז מבריח - חריזה בסופי הטורים. כמו: "בְּיַד הָאוֹיֵב אֶקְדָּח וְחֶרֶב / וּבָא מִתְנַפֵּל כִּזְאֵבֵי עֶרֶב", בכתיב לועזי, שלמות החרוז ניכרת היטב לעין: ʕEREV/ HEREV.

 

ב.

הקינה שלפנינו "אשאג שאגה מרה כלביא" הינה מרובת שיבוצים. המונח "שיבוץ" משמעו צירוף לשון, חלק מפסוק ואף פסוק שלם המשולב בשיר או בטקסט ספרותי אחר. על פי רוב השיבוץ לקוח מן המקרא, ולעתים רחוקות מקורו בתפילה ובספרות חז"ל. השיבוץ הוא אחד מקישוטי השיר. יש והשיבוץ משולב בשיר כמות שהוא ובלא שום שינוי בהוראתו המקורית, ויש לעתים ומוענק לו מובן חדש, גם כשהוא מובא כמות שהוא במקור או בעזרת שינוי קל בו, הוספה או גריעה של מילה אחת שתיים ואפילו אות אחת. בכל מקרה, על פי רוב חשוב שהקורא יכיר את המקור שממנו לקוח השיבוץ ואת הקשרו המקורי, כדי שיוכל לעמוד על מלוא משמעותו בהקשרו החדש ולממש את הפוטנציאל הטמון בו. השיבוץ תכליתו בין היתר להוסיף רובד של אסוציאציות והדים אסוציאטיביים, הקשרים ונסיבות דומות כדי להעשיר את היצירה במראות, צבעים, ריחות ואוירה פסיכולוגית היונקים ממקור השיבוץ. השיבוצים שימשו את משוררי ספרד בשירי חול וקודש כאחד, אם כי השירים השקולים במשקל הכמותי הקשו עליהם את השימוש בסגנון זה. השימוש בסגנון השיבוצי הגיע לשיאו בעיקר במקאמות (פרוזה חרוזה), מהמחצית השנייה של המאה השתיים עשרה ואילך. הסגנון השיבוצי כגון זו שלפנינו מציין יצירה עשירה בשיבוצים.

 

ג. הקינה כתובה בשני משלבים לשוניים. עברית מקראית היונקת ממכלול מקורות היניקה של השיבוץ הקלאסי בשירת ימי הביניים: מקרא, תפילה, משנה, תלמוד ומדרש וכמי שחי במאה העשרים שירתו יונקת גם משירת ימי הביניים ומהשירה שחוברה לאחריה על ידי שלמה אלקבץ וישראל נג'ארה ואחרים לצד עברית מודרנית-ישראלית בחלקה השני של הקינה.

בצלע זה: "בְּיַד הָאוֹיֵב אֶקְדָּח וְחֶרֶב" המשורר שואל משני מקורות, "אקדח" מישעיהו, נד, יב ושמתי כדכוד שמשותייך, ושערייך לאבני אקדח" כן גם, עושה שימוש במילה במשמעותה המודרנית, של כלי נשק קצר קנה (באנג' gun: ובצרפ' pistolet). מה שמלמד שהקינה חוברה בארץ או למצער נערכה ושוכתבה כאן לאחר עלותו ארצה. ובהמשך: וחרב, מתכתב, עם הביטוי וקשת וחרב (מתוך הושע ב) ועם: "שָׁמָּה, שִׁבַּר רִשְׁפֵי-קָשֶׁת; מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה" מתוך: (תהילים עו, ד.) אלא שבמקום מגן החליף באקדח. כחברה שבניה משרתים בצה"ל בסדיר ובמילואים, שאינה פוסקת מלשמוע בחדשות דיווחים על ירי כדורים, פציעות והרוגים, השימוש במילה "כדורים" במשמעות של חימוש לנשק-ירי מודרני מעיד יותר מכל, שמחבר הקינה דיבר עברית ישראלית ולפי שכך, יכול היה גם לכתוב את השורה: "יָרוּ כַּדּוּרִים בְּלֵב בַּחוּרִים", כדי לתאר את השימוש שנעשה על ידי הפורעים באותן פרעות ב"כלי נשק חמים"[3] כדי להמית יהודים.

 

אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא[4]

 

א.

 

אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא[5]                          אֶקְרַע בְּגָדַי[6] וּסְגֹר לְבָבִי

יוֹם חַג תּוֹרָתִי הָפַךְ לְאֵבֶל[7]                           בְּאֶרֶץ בָּבֶל חֻבַּל עִם חֶבֶל[8]

בְּיוֹם הָאוֹרָה חָשְׁכוּ שְׁמֵיהֶם[9]                       וְגַם עָזְבוּ מַחְמַדֵיהֶם[10]

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם[11]                                  מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.[12]

                                                                                                               לִבִּי לִבִּי

 

בְּיַד הָאוֹיֵב אֶקְדָּח וְחֶרֶב[13]                           וּבָא מִתְנַפֵּל כִּזְאֵבֵי[14] עֶרֶב

וְהוֹלְכִים לְתֻמָּם[15] לְבֵית אִמָּם                     בַּחוּצוֹת בָּרְחוֹבוֹת נִשְׁפָּךְ דָּמָם[16]

רָטְשׁוּ בִּטְנָם סִמְּאוּ עֵינֵיהֶם[17]                      בַּמָּשּׂוֹר שָׁחֲטוּ אֶת בַּחוּרֵיהֶם[18]

וְגַם טִמְּאוּ בְּתוּלוֹתֵיהֶן                              וְגָזְרוּ לָהֶן אֶת שְׁדֵיהֶן.[19]

 

ב.

לְתוֹךְ הַבָּתִּים פָּרְצוּ כְּחַיּוֹת                          חֲמוּשֵׁי זַיִן חֶרֶב פִּיפִיּוֹת[20]

גָּזְלוּ גַּם שָׁדְדוּ בַּיִת וְדִירָה                           בְּיוֹם שָׁבוּעוֹת מַתַּן הַתּוֹרָה

יָרוּ[21] כַּדּוּרִים בְּלֵב בַּחוּרִים                         גּוּפוֹת קְדוֹשִׁים צָבְרוּ חֳמָרִים

וּבְנֵי יְשֻׁרוּן[22] נָסוּ לִפְנֵיהֶם                            עִמָּם נְשֵׁיהֶם וְגַם טַפֵּיהֶם[23]

                                                                                                             לִבִּי לִבִּי

כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל סִפְרֵי הַתּוֹרָה                         הוֹצִיאוּ זָרִים מִבֵּית אוֹצָרָהּ

קָרְעוּ יְרִיעוֹת רָמְסוּ בַּמִּנְעָל[24]                       טִמְּאוּ אוֹתָהּ בָּאַף וּבְמַעַל[25]

שָׂרְפוּ תְּפִלִּין וְגַם תּוֹרָה                               וּבִרְצוּעוֹת קָשְׁרוּ הַפָּרָה

לָזֹאת הִגְדִּילוּ מִסְפֵּד עֲלֵיהֶם                       כִּי בִּידֵי אַכְזָר חֻלַּל קָדְשֵׁיהֶם

                                                                                                              לִבִּי לִבִּי

ג.

בְּרֹב הַחוּצוֹת דָּקְרוּ יְהוּדִים                         מִכָּל עֲבָרִים שָׂמוּ מְצוֹדִים[26]

וּרְכוּשׁ יִשְׂרָאֵל הָיָה לְהֶפְקֵר                         וְכָל מִתְנַגֵּד בַּלֵּב יְדַקֵּר

קָרְאוּ לִישׁוּעָה[27] וְאֵין מוֹשִׁיעַ[28]                     רַק אוֹיֵב גּוֹזֵל וְלֵב קוֹרֵעַ

כְּנָהָר צָרוֹת בָּאוּ עֲלֵיהֶם                              וְצָר מְחָרֵף[29] גַּם אֱלֹהֵיהֶם[30]

                                                                                                            לִבִּי לִבִּי

דֶּמַע כַָּנָּהָר תָּזֵל כָּל עָיִן                                יַעַן כָּל קִנְיָן הָיָה לְאָיִן 

שָׁדוּד פָּצוּעַ[31] נִשְׁאַר הַיְּהוּדִי                         אַיֵּה רְכוּשִׁי אַיֵּה כְּבוֹדִי[32]

אַתָּה ה' מָתַי תְּרַחֵם[33]                                 בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ[34] מָתַי תְּנַחֵם[35]

מָתַי תִּשְׁלַח בֶּן דָּוִד יִפְדֶּיהֶם[36]                      וּמָתַי תִּבְנֶה בֵּית מִקְדְּשֵׁיהֶם

                                                                                                              לִבִּי לִבִּי

​

בשורות הסיום, המשורר מעלה ארבע שאלות רטוריות: מתי תרחם? מתי תנחם? מתי תשלח בן דוד (המשיח)? ומתי תבנה את בית המקדש? ובלשון השיר "וּמָתַי תִּבְנֶה בֵּית מִקְדְּשֵׁיהֶם"? ארבע שאלות רטוריות אלו תפקידן הוא להביע תסכול ומרירות, ייאוש וחוסר תקווה מצד הדובר. ואולם תחושות אלגיות-פסימיות אלו מהולות בכל זאת בתקווה, אחרת המשורר לא היה מוצא מלכתחילה טעם לחבר את הקינה ולשאול את השאלות.

סיכומו של עיון, המקונן רבי שלמה צאלח מתכתב ושואב השראה מספרי מקרא ותפילה ובהשראת הפרקים האלגיים בתורה ובספרים איכה, מלאכי, ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל ותהילים. הקינה מתאפיינת בחריזה עשירה בין המילים בסופו של הטור השירי. כמו: אֶשְׁאַג שְׁאָגָה מָרָה כְּלָבִיא / אֶקְרַע בְּגָדַי וּסְגֹר לְבָבִי, קרי, בחריזה בין מילות הסיום, כמו תרחם ותנחם: אַתָּה ה' מָתַי תְּרַחֵם / בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ מָתַי תְּנַחֵם. כן גם, הקינה מתאפיינת במלאכת שיבוץ מסועפת ורחבת היקף, המלמדת על אופקיו הרחבים ובקיאותו המעמיקה של המשורר במקורות היהדות על כל חדריה וארמונותיה. בתשעה באב, יום האבל על חורבן הבית, נוהגים לקרוא קינות בבתי הכנסת. קינות אלו קשורות לאסונות שונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן בית המקדש הראשון ועד לאירועים טראגיים כמו הפרהוד והשואה (קהילות יהודיות רבות נוספות סבלו פרעות ומעשי טבח מרובה קורבנות). יהודי אשכנז נושאים קינות ותפילות לזכר קורבנות השואה אשר נכתבו בידי רבנים, שביקשו להעניק לזיכרון השואה תוכן רוחני-דתי שינציח את תודעת היגון והאבל. בקינה זו, רבי שלמה צאלח ביקש לתעד, לזכור ולהזכיר לדורות הבאים את הטרגדיה שחווה במו עיניו. יהודי בבל נוהגים לשאת קינה זו בתשעה באב, החל משנת תשט"ו, שנת הוצאתו לאור, צאתו למכירה וראשית תפוצתו הנרחבת של ספר הקינות "תפילת ישרים" כמנהג ק"ק יהודי בבל בבתי הכנסת הבבליים. 

ד"ר דן אלבו

ירושלים, כ״ב באייר ה׳תשע״ט, 27 מאי 2019 ©

 

 

 

 

 

 

[1] משזכתה עירק לעצמאות מלאה בשנת 1932, החלו רדיפות נגד יהודים שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפרעות שבועות תש"א ("פרהוד") נהרגו כ- 190 יהודים. מספר יהודי בגדד היה אז 120,000.

[2] ירושלים תשט"ו הוצאת המדפיס יצחק בקאל. עמ' רכב- רכג ירושלם: י"ע בקאל, שנה תשט"ו.

[3] לא ניתן לשלול את ההשערה שחלק גדול מן הפורעים אשר היו חמושים ברובים ואקדחים היו בפועל שוטרים  או/ו חיילים עירקים.

[4] גולים וגאולים, אברהם חיים תוינה. (סדרת כרכים על תולדות יהודי בבל) כרך ו', עמוד 79.

[5] שיבוץ מתוך: "שְׁאָגָה לוֹ, כַּלָּבִיא; ושאג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף, וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל." (ישעיהו, ה, כט)

[6] מתוך: וּכְשָׁמְעִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת-בִּגְדִי וּמְעִילִי; וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי, וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה, מְשׁוֹמֵם. (עזרא, ט, ג).

[7] שיבוץ מתוך איכה ה, טו: "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ."

[8] חובל עם חבל, מקבילה הוכה בשוט, בהתכוונו לפגיעה ביהודי בבל.

[9] שיבוץ מתוך איכה ה, יז: "עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ--עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ."

[10] מתוך, איכה, א: "כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ;" כוונת המשורר עזבו רכושם.

[11]מתוך תפילת נחם, תפילה הנאמרת בתשעה באב במנחה, ניחומים לאבלי ציון ועל חורבן בית המקדש. פסוק זה מופיע בנוסח הספרדי, האשכנזי המיוחס לרבנו אש"ר והנוסח התימני. מופיע בירושלמי (ברכות פ"ד) ומובא באלפסי והגהת הרא"ש סוף מסכת תענית).

[12]מתוך ירמיהו ד, יט: "מֵעַי מֵעַי אֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי, הֹמֶה-לִּי לִבִּי--לֹא אַחֲרִשׁ: כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה."

[13] בצלע זה המשורר שואל משני מקורות, "אקדח" מישעיהו, נד, יב ושמתי כדכוד שמשותייך, ושערייך לאבני אקדח" כן גם, עושה שימוש במילה במשמעותה המודרנית, במשמעות של כלי נשק קצר קנה. מה שמלמד שהקינה חוברה בארץ. או לחילופין שבאותן שנים, היה מילון עברי-עברי ארץ ישראלי בבגדד. ובהמשך: וחרב, מתכתב, עם הביטוי וקשת וחרב (מתוך הושע ב) ועם: "שָׁמָּה, שִׁבַּר רִשְׁפֵי-קָשֶׁת; מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה" מתוך: (תהילים עו, ד.) אלא שבמקום מגן החליף באקדח.

[14] הכתוב יונק מתוך: יחזקאל , כב, כז: "שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ, כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף--לִשְׁפָּךְ-דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת, לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע."

[15] שואל מסיפור מרד אבשלום בשמואל ב, טו, יא: "וְאֶת-אַבְשָׁלוֹם, הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם, קְרֻאִים, וְהֹלְכִים לְתֻמָּם.." רמז למרד הפורעים בממשלה ולנסיבות הדומות של הפרעות בבגדד בשבועות תש"א

[16] יונק בהשראת, נחום ב, ה: " בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב, יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת".

[17] שיבוץ מתוך משנה תורה: סִמָּא אֶת עֵינוֹ,

[18] שיבוץ מתוך דברי הימים, ב, לו , יז  "וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת-מֶלֶךְ  כַּשְׂדִּים, וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם, וְלֹא חָמַל עַל-בָּחוּר וּבְתוּלָה, זָקֵן וְיָשֵׁשׁ:  הַכֹּל, נָתַן בְּיָדוֹ."

[19] שיבוץ מתוך יחזקאל כג, ג:"מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן, וְשָׁם עִשּׂוּ, דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן."

[20] שיבוץ מתוך תהילים קמט, ו: " וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם."

[21] בהשראת שמואל ב פרק יא, כ: "אֵת אֲשֶׁר-יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה." וגם משנה תורה, הלכות גירושין פרק יג, טו" אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים"

[22] בהשראת דברים לג, כו : " אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֨יִם֙ בְּעֶזְרֶ֔ךָ"

[23]שיבוץ מתוך ירמיהו יח, כא: "לָכֵן תֵּן אֶת-בְּנֵיהֶם לָרָעָב, וְהַגִּרֵם עַל-יְדֵי-חֶרֶב, וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת, וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת; בַּחוּרֵיהֶם, מֻכֵּי-חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה."

[24] בַּמִּנְעָל, מופיעה במקומות רבים במשנה תורה. למשל, בהלכות שבת פרק יט. טו: " וְלֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּמַנְעָל רָפוּי, וְלֹא בְּמַנְעָל חָדָשׁ שֶׁלֹּא יָצְאָה בּוֹ שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם."

 [25]שיבוץ בהשראת "וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים, הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה--רִאשׁוֹנָה." מתוך: עזרא ט, ב.  

[26] שואב השראה מתוך איוב יט, כו: " דְּעוּ-אֵפוֹ, כִּי-אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי;    וּמְצוּדוֹ, עָלַי הִקִּיף."

[27] בהשראת ישעיהו פרק יב, ג-ד.

[28] שיבוץ מתוך, דברים כב, כז: "כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ." 

[29] שיבוץ מתןך, תהילים רם, יז:  "מִקּוֹל, מְחָרֵף וּמְגַדֵּף;    מִפְּנֵי אוֹיֵב, וּמִתְנַקֵּם."

[30] בהשראת יואל ב, יז :  "יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם."

[31] בהשראת, שופטים ה, כו-כז: "...וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה  רֹאשׁוֹ,  וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין  רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב:  בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע  נָפָל,  בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד."

[32]שיבוץ מתוך, מלאכי א, ו: "בֵּן יְכַבֵּד אָב, וְעֶבֶד אֲדֹנָיו; וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ."

[33] שיבוץ מתוך זכריה א יב: "וַיַּעַן מַלְאַךְ-יְהוָה, וַיֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, עַד-מָתַי אַתָּה לֹא-תְרַחֵם"

[34] בהשראת שמות, ד, כג: "וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ." 

[35] שיבוץ מתוך: כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר; וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה

[36] בהשראת פרקי הסיום ביחזקאל. בפר' לז' אנו קוראים על תחיינה העצמות היבשות וי"א שבגמר תקופה זו יחיו המתים, ואח"כ לפני מלחמת גוג ומגוג המבואר בפרק לח יקום משיח בן יוסף שהוא יהיה משיח מלחמה, ובעיצומו בגמר המלחמה יתגלה בן דוד וכו`, ולכן הקדים פרק לז' משום המבואר על משיח בן יוסף הקודם לגוג ומגוג. אח"כ פרק לח - לט גוג ומגוג ומלחמת הי"ת בו, וכיון שנגלה בן דוד יהיה אח"כ בנין המקדש כמתואר בפרק מ' שם.