מורן קבסו

 

תהיי של השירים
 

רוח מרעידה את גבעולי הדשא, בשעה שזוהר מביטה בתצלום. היא רואה גבר בעל פנים רדופים. שיערו החום נופלעל מצחו כגל המטביע את הים, שפתיו אטומות במעין ביטחון עגמומי – ידיעת העתיד שיש בה מן ההשלמה, או שמא אימה אילמת.

היא רואה את האימה בעיניו הכחולות, הפעורות, במדיו הדהויים, שהיו לבנים משלג. אילו זוועות ראו העיניים האלו? שפתיה רוצות לשאול, אבל היא מוסיפה לשתוק בעודה יושבת מתחת לעץ הצאלון העתיק שבחצר הבית, עליו הכבדים מצלים עליה כענני סערה.

היא מטיילת בין זכרונותיו, נודדת ממצפה הכוכבים אל הקפיטריה של האוניברסיטה, שם, בשעה שכל תלמידי העיר ציפו למותו של האביב בעיניים בורקות, חולמים על התהילה שתניב השהות המפרכת בחללית האפרורית, קובי עמד מאחורי הדלפק, שקט כמו האוויר שנשמה.

האחרים קנו טלסקופים וצפו בלבנה, שכולם שרים לה כאילו הייתה אהובה רחוקה, אבל קובי ריחף לבדו בין נקישות הצלחות, מוזג משקאות אל כוסות שהיו גבוהות כמעט כמו השמיים עצמם.

סטודנטים אחדים מצאו דרכים משלהם לעבור את המבחנים. אצלם הכוכבים לא בהקו בשמיים, אפילו לא בעיניים הריקות.

דוד קובי עבר בין השולחנות הכחולים, העיף מבט במסכי הטלפונים הניידים והטביע את התמונות בראשו. אלה שלא הכפילו את התשר, היו אבודים. רק מי שנתן שני שטרות כסף לפחות היה שורד את המבחן. "דמי שתיקה", הם קראו לזה. מישהו אחר בכל יום. לפעמים כמה.

רק בלילות היה מתבונן סביבו ופוסע חרש אל מצפה הכוכבים, לוודא שהאהובה הייתה אהובה, ולא אויבת, לוודא שלא שכח את יופייה.

פעם, בצהרי יום קיץ, סטודנט שהזמין משקה קפוא בטעם וניל קיבל את מבוקשו, אבל ידו של קובי כשלה, ומסמכי הלקוח נרטבו כאילו נפלו לתוך שלולית מי קרח. לפני שהניף את ידו הזועמת, איחל לדוד קובי שיידרס על ידי משאית.

דומה היה כי האוניברסיטה כולה נאלמה בן רגע. קולות השיחה נבלמו בגרונות הסועדים, שכמו איבדו את מיתרי קולם. קריאות ההזמנה של המוכרים נדמו. אפילו ציפורי החצר לא העזו לפצות מקור. הכל עמדו דום וחיכו לתגובתו של המוכר השלו, הנמוך. אולי יכה את האיש. אולי יצעק עליו.

לא ולא. קובי, שנשמתו הייתה גדולה כעיניו הרדופות, נתן לסטודנט אבן קוורץ שקופה כיהלום, סגר את כף ידו המשתוממת ואמר בנועם, "שמור על עצמך, ידידי, הם סומכים עליך". אחר כך חזר הביתה, נטל את יומנו והקריא לזוהר משיריו של ניזאר קבאני. קולו המרגיע נישא מעלה, אל שמי הלילה, והוא נקב בשמות היהלומים הניצבים אי-שם, בוהקים לרגע וכבים מיד בנפילתם אל הארץ.

אהובת נעוריו התנערה מחיבוקו ימים ספורים לפני מבחני הסיום. בן זוגה החדשהשתחרר מהצבא, והיה צעיר מקובי בעשרים שנה. הוא ושני אחיו קיבלו את פניה בחיוכים שטופי חיבה כשהגיעה להולנד. הם שמחו כל כך לקראתה, ששניים מהם החזיקו בזרועותיה, בשעה שהאחרון משך את הדרכון שלה מתוך תיק היד וגזר אותו לטיפות גשם כחולות. רסיסי הנייר צנחו על המדרכה כמו ברד, כמו לבו של קובי, שתלש את התג מעל לחולצתו ופרץ אל הספרייה הריקה. שם לא היו טלסקופים, אפילו לא שירים ללבנה.

למרות הכל, קובי העדיף לחיות בבדידותו מול המסך הקפוא, ולא לעזוב. הוא לא נתן שום הסבר, רק אמר 'לא' ישיר וחד, כמו ירייה. אחר כך הבטיח לאחותו, שלא יחצה את גבולות הארץ לפני שזוהר תסיים את בית הספר היסודי. היא רוצה להאמין שהוא באמת קיווה להיות איתה שם, אבל אולי... אולי הוא רק ניסה למשוך זמן עד שאהובתו תחזור. הרי בכל פעם שהיו מתקרבים לשורות ההן, "כי לא חשוב לי שתהיי שלי, ולא חשוב לי שתהיי שלו", הוא היה משתתק.

אבל היא לא חזרה, והברק בעיניו של דוד קובי הלך ודעך, עד שגשמים ירדו על הקמפוס, והוא נפל בין שולחנות הקפיטריה, עומד יציב לרגע וקורס עם החולצה הלבנה והעיניים הרדופות לתוך שלולית, ואפילו אז לא אחז באף יד שהושטה לעברו, אפילו אז נשאר חירש לקריאותיהם המבוהלות של הסטודנטים והמוכרים והציפורים והעיר כולה. הוא קם בכוחות עצמו, והוסיף לקום בחורפים הקרים שלאחר מכן, כשהיה ניעור משינה רצופת ביעותים במעמקי החלל.

 

---

 

זוהר מבקשת שאשכב לצדה על הדשא. אני מתרחק מהמדורה החצי כבויה ונשען על גזע העץ. ירח כסוף צובע את העשב הלא גזום בחצר הבית שלנו. אנחנו מחכים לחייזרים ומקווים שנמצא אותם.

צרצרים מרדימים אותנו בנגינה מכנית, "הם החייזרים היחידים בסביבה", זוהר פוסקת.

אני צוחק בשבילה, אבל החיוך כואב מדי בזוויות הפה.

"הנוף נראה בדיוק כמו בספר", היא מביטה במתנה שקניתי לה, "הוא הודפס באלף תשע מאות תשעים ושתיים באנגלית, בעברית רק בתשעים וארבע, לפני שהייתי חלק מהעולם הזה. אבל אתה תמיד כאן. היית מאמין שיש לנו יום הולדת באותו תאריך?" לוחשת, לא מצפה לתשובה.

"זה באמת לא ייאמן, אהובה", אני מסכים איתה, "אבל אני כבר מבוגר, ואת... רק בת שתים עשרה". הצלילים הזרים ממשיכים להדהד בינינו, שבעים ושתיים שניות של מסר שהתקבל משם.

"ניל ארמסטרונג הוא אולי האדם הראשון שנחת על הירח, אבל אתה הגיבור האמיתי", היא קובעת מתוך זרם מחשבות בלתי ידועות. "מעניין מתי הם ישנו, אם בכלל, בחללית הזאת".

"אולי הם ישנו לפי תור", אני משיב, מהורהר. מאז שבעים ושבע הם מנסים, ועדיין אף אחד לא יודע אם האותות מלאכותיים.

היא מתרוממת קצת ומקריאה משפט באותיות גדולות, "סביבו יש צעצועים חדשים. הוא אומר בעצב: 'הייתי רוצה שילדים יבינו שאת משחקי-הווידאו אי-אפשר לחבק כמו שאפשר לחבק אותי!'" בתמונה רואים שני דובונים נישאים בחלל כחול בוהק, וסביבם נסחפים כבלים ומסכים, וירוסים ומסוקים ודובונים צבעוניים מפלסטיק בריחוף רובוטי.

"תראה מה זה..." היא מבינה פתאום שתמצית החיים גלומה בספר ילדים מתורגם.

"וואו..." אני לוחש, נפעם. הצרצרים מנגנים.

היא נושאת אליי את עיניה האפורות, לפני שראשה נופל על צווארי. "זה יותר טוב ממוסיקה".
 

---

 

דוד קובי הופיע בוקר אחד כאילו שב מן העולם הבא. חשבו כבר שאבד לנצח. אחותו הייתה נושאת תפילה אל שמי הלילה הריקים, מנסה לאתר במבטה הנואש את הכוכב שלו, אך לשווא.

כשיצא אל משימת המחקר, נתן לזוהר קערה ומצקת עבור משחקיה בבריכה הקטנה בבית הספר. היא החזיקה בפלסטיק הירוק השקוף, המקושט בציורי חיות מחייכות, הביטה בו מתרחק לאחר שנתן לה חיבוק חם, ולא ידעה שזו הפעם האחרונה שתראה אותו בימי ילדותה. הפעם האחרונה שתראה אותו כמו שהוא: בהיר ומאושר, קווצת שיער צונחת על פניו, עיניו הכחולות הן שני אגמים של מים חיים, וחיוכו העליז נראה כמו פרסומת למשחת שיניים. היא אהבה אותו.

אחר הצהריים, ישבה עם אמה על מיטת המים המתנחשלת, גלים-גלים, והן צפו בהשתקפות החללית על המסך הקבוע בקיר. כשהיה בן ארבעים, הגיע לירח. שנתיים מאוחר יותר, נשלח לחפש קרח במאדים. עכשיו, כשחצה כבר את צדק ואת שבתאי לפני יום הולדתו הארבעים וארבעה, היה הראשון שנבחר לאייש את סיפונה של "Beginning" במסע הבכורה אל פלוטו הקפוא.

אבל המחיר היה ברור ונורא, תשע שנים לכל כיוון, שינה בתוך תא מתכת דמוי ארון קבורה. הוא העדיף בכלל את ספרי הילדים המצוירים של זוהר, ולגם בצימאון כל מילה שנתנה לו את חייה. כשקרא לה סיפור, המילים התערבלו ושינו צורה לנגד עיניו, יוצרות מציאות אחרת, נעימה יותר, עד שהעשן המתאבך מן החללית התפזר באוויר ונמוג אל קרקעית מתקן השיגור. כבר לא הייתה זוהר, ולא היו השירים. שמונה עשרה שנים חלפו, ולא התקבל כל סימן חיים.

שלג ירד ונמס אל מפלים לבנים, נהרות זרמו אל הים, שנסוג ושב בגאות מחודשת. זוהר שמרה על קערת הפלסטיק הירוקה מכל משמר על המדף הגבוה ביותר בארון הבגדים, נזהרת שבן זוגה לא יבחין בה בעודו מחפש אחר חלקי חילוף עבור המוסך.

ואז הודעה חדשה הבהבה על צג הטלפון החכם. שברים של סיבי פחמן נמצאו לא הרחק מאזור הנחיתה. כשהשרידים המפויחים הורכבו, התגלו אותיות. אן. איי. אן. ג'י. היא שמטה את המכשיר על רצפת הסלון. שיערה הכתום בער כמדורה של אלף להבות בחום פניה. תוך דקות אחדות, אספה את אמה במכונית החשמלית והשתיים שיגרו עצמן אל סוכנות החלל, חוצות כבישים ובניינים במהירות הקול.

אבל תקוותן גוועה באחת כשהגיעו לשם, וגילו את חומת העיתונאים. בהודעה שיצאה אל כלי התקשורת נאמר כי טייס החלל שב בהצלחה אל גבולות הכדור הכחול, אבל חל בו שינוי. הוא הושם בבידוד לצורך חקירה מדוקדקת. כך עבר יום. ועוד יום. דוד קובי הולבש במדים לבנים, הושכב במכונות צילום ועבר אינספור סריקות, שיצרו תמונה מפורטת של השלד ומערכת העצבים שלו.

התגלית הייתה פתאומית כמו מטח גשם בעיניים עם תחילתה של סופה. באחד מסיוריו, הטייס נגע בגוש קרח שהיה מוטל בתוך בור. כפפתו הימנית נקרעה יום קודם לכן, והוא כשל בניסיון להטליא את הבד. הזיהום חדר אל הגוף דרך קליפת העור, ומשם שעט במעלה הוורידים עד שהגיע אל המוח. לא ניתן לרפא את הגן הפגום. המגפה פוגעת רק בילדים עד גיל שתים עשרה. תחילה, גופם נעשה משותק. אחר כך, הם מפרכסים במשך שעות ארוכות וחסרות רחמים, לפני שהם נופלים לעד.

זוהר בכתה. גם אמה בכתה, ושיערן רעד על כתפיהן הדקות, שחישבו להישבר. על אף תחינותיהן החוזרות ונשנות, הן לא הורשו לבקר את דוד קובי במיטת חוליו שבמצפה הכוכבים. זוהר הייתה יושבת על אדן החלון, ונושאת תפילה אל שמי הלילה הריקים, בשעה שהגבר שנישאה לו שבע שנים קודם לכן, היה לוטש עיניים כחולות עייפות בתקרה, אבל מוצא בה רק השתקפויות פנסים בודדים שעלו מן הכביש.

ימים אחדים לאחר מכן, דלתות בית המשפט נפתחו, הרחק ככל האפשר מבני אדם, בסמיכות אל האטמוספרה. דוד קובי הוצא מתוך הכלוב הזעיר, והובא אל המבנה הקר כשידיו אזוקות ועיניו האדומות רדופות מתמיד, טביעת שפם שלא הורשה לגלח קפאה מעל שפתיו, אפרורית כמו חיוך עצוב. עוד לפני שהשופטת הספיקה לומר את מילות הפתיחה, הוא ביקש חנינה, הציע שישלחו אותו לאי בודד, שירפאו את גופו, כך הזיהום לא יפגע באף ילד. המולה פרצה בבית המשפט. כל שונאיו איחלו לו למות בייסורים.

זוהר, שייחלה להיות שם לצדו, אבל לא הייתה יכולה לממן את הטיסה אל תחנת החלל, ישבה בכל לילה בוכה ורועדת מול המסך, חיברה מילים עגומות כשרשרת יהלומים שעתידה להתפרק לגורמים, והבטיחה לאלוהים שתיתן הכל, אפילו את חייה, אם רק ישנה את המצב.

מקץ שבוע, נקבע שדוד קובי יומת באמצעות כיתת יורים. אחותו לקחה נוגדי דיכאון וכיסתה את פניה הלחים מדמעות מתחת לשמיכת הצמר. זוהר השאירה את בן זוגה במיטתם, הביטה בירח הנוגה על פניו בין צללי הלילה, ונעלה את הדלת כשיצאה אל הרחוב האפל. היא נכנסה אל המכונית, שהאוויר בה היה צונן וכבד, ונסעה אל מצפה הכוכבים, שם קובי הוחזק בלילות.

שני שומרים חמושים ניצבו על יד הכניסה, אבל היא לקחה את מוט הברזל ששאלה מן המוסך והכתה בראשיהם, עד שהם צנחו מעולפים או יותר מכך. טכנולוגיה מתקדמת או לא, לפעמים מוכרחים להשתמש בשיטות הישנות, חשבה לעצמה. כשכל דמה גועש בוורידיה, פרצה לשם, פוסעת על קצות אצבעותיה.

דוד קובי שכב מצונף על דרגש מתכת בפינת תא צר, כמו נמר פצוע. המפתח היה תלוי על וו, בצמידות אל הקיר. עיניו נפקחו לקראתה, כבויות וריקות, כשחדרה אל תאו.

"זוהר..." לחש.

היא ניסתה לשחרר את רגליו מכבליהן. רגעים ארוכים מנצח נאבקה במנעולים, אבל הם היו חזקים מדי. "בבקשה", אמרה לו את הדברים שכתבה בדמעות, "אל תלך. רק אל תלך".

הוא שתק והושיט לעברה יד מנחמת, כבימי ילדותה. היא נשכבה בזרועותיו, שלווה יותר, אבל מוכת צער. מבלי לחשוב, קירבה את פניה ונשקה לזרועותיו החזקות, הבהירות, שפתיה נודדות כציפורים על פני כוכבי הנמשים שניקדואת עורו, ממריאות לאטן מכפות ידיו העדינות והיפות, לאורך כתפיו ושקע צווארו, עד שנחו מעל שפתיו הוורודות.

האוויר קפא ביניהם. עיניה האפורות ליטפו את עיניו הכחולות כמו עננים המבקשים לטבוע בתוך הים. פיה נגע בפיו, מהסס. מעולם לא ייחלה לכך במהלך השנים, אבל היה בו משהו, בסכין השקוף המאיים על גרונו, שזעק את שמה. היא ידעה שרק היא יכולה להציל אותו. הוא התנשם לאט, בשעה שאחייניתו החזירה לו אתנעוריו האבודים.

הם פשטו את בגדיהם בחשכה ונכרכו זה בזו, והיא ציירה באצבעותיה מילות שירים נושנות על צווארו החם, והספיגה בו את דמעותיה. הוא היה אחיה הבכור של אמה, הולוגרמת הטבעת ריחפה סביב אצבעה, אבל חיבוקו היה מרגיע יותר מהכל. פתאום, ראתה את הצלקות שחרצו את כפות ידיו, דוקרות ועצובות.

"אני מצטער, אהובה", אמר לה, וקולו חנוק. ואז שב ולחש באוזניה את המילים ההן, "ואני אתחנן ואפציר שתלכי איתו בלא היסוס, כי לא חשוב לי שתהיי שלי, ולא חשוב לי שתהיי שלו". אבל אפילו אז לא העז להשלים את השורה האחרונה.

לאחר שעה, נקרעו זה מזו, מתאבלים בייסורי הפרידה. צללים נפלו על המצפה דרך תקרת הזכוכית הנרחבת. פנסים אילמים בהקו באוויר, מהבהבים לרגעונמוגים. היא חזרה אל הבית המאושר בלב ריק וקרסה על המיטה.

יום מותו הגיע. אחותו לא הייתה מסוגלת לצפות במחזה המבעית. זוהר ישבה לבדה מאחורי הזגוגית, הביטה בו כשעמד עם הגב אל הקיר בתבוסה צורבת, ועיניו לא מישירות מבט, רק מפני שלא רצה לצער עוד יותר. ארבעת היורים נכנסו אל האולם השקט, וטענואתהרובים השחורים, המאורכים.

דוד קובי שינה את דעתו, ונשא את מבטו הכחול הכבוי לעבר זוהר. הוא ביקש לומר, "אני אוהב אותך", ולא הוסיף דבר.

העיתונאים מיהרו להקליד את מילותיו האחרונות.

אחר כך עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה.

ליורים ניתן האות להתחיל. הם ירו בשמחה לאיד, גורמים לשונאים להריע בתחושת ניצחון. הקליעים חוררו את גופו של קובי, בשעה שזוהר לטשה בו עיניים לחות, מיוסרות כמו שלא היו מעולם. גופו רעד ודם ניתז מפצעיו, הבד הלבן נקרע מעל עורו במקומות רבים, עד שרגליוקרסו והוא צנח על רצפת השיש המבריקה.

דממה שררה בכל. רק העיניים הוסיפו לעקוב אחר נשמתו המתרחקת, כמו בזמן שיגור חללית.

לבסוף, הצלמים נצרו בהתלהבות את תמונת גופתו המתקררת, מפרידים בינו לבין זוהר.

היא יצאה משם בפנים קפואים, בעיניים טבועותמדמעות, ונסעההביתה.

היא ניעורה משינה רצופת ביעותים, מתנשמת. זה לא קרה. הוא עדיין כאן. זה היה רק חלום, הבטיחה לעצמה, אבל אז הבינה את האמת המרה – יום מותו הגיע. היא הביטה בהשתקפות עיניה הנחושות במסך הטלפון, סגרה את קובץ תמונתו ונצרה ברוחה את יופיין הנצחי של עיניו. תוך דקות ספורות, יצאהומיהרה אל המצפה, משחזרת שוב ושוב את פרטי ההצעה שהייתה עתידה להפיל על השופטת.

שנים ספורות לאחר מכן, קובי יצא אל החצר, וימלא קערת פלסטיק ירוקה במים וירוקן אותה, והוא ירצה, ירצה כל כך לנקוב בשמותיהם של כל היהלומים הזוהרים בשמיים, אבל ישכח את כל השמות שידע מימיו, מלבד שמה. אולי יביט בארנב ובדובי התמימים שבתוך הקערה. אולי ייאנח חרש, ועיניו לחות. אולי יחזור לעצמו. אבל עכשיו הוא יושב מול שמי הלילה הריקים וממלמל לעצמו, שוב ושוב, בקול שאיננו נשמע, "רק חשוב לי שתהיי של השירים".

 

---

 

אנחנו יושבים שם עוד כמה רגעים, נושמים לאט בין גזירי עיתון ישנים עם תמונתה וחבלים עם בגדים רטובים, המתנופפים ברוח כאילו יעופו עוד מעט לרקיע.

"פעם ג'ים לוול תהה למה הפיצוץ לא קרה באפולו 12, או חיכה לאפולו 14, החללית הבאה", היא מספרת.

"גם אני", קולי השבור נשמע בקושי.

"לא נורא, זה כבר עבר", מניעה את ידה בביטול, "בסוף, כשיהיה כתוב 'Game Over' גם על צג החיים שלי, אף אחד כבר לא יזכור מי הייתי. גם לא הירח".

"את תחיי לנצח", אני נוטע בה רסיס תקווה.

זוהר שרה עם הרוח ופותחת את הספר בעמוד הבא, "גם הדובי שעל הירח עצוב. אין לו חבר".

אני רואה את היקום הרחב דרך עיניה הטובות בפעם האחרונה.

"הרקיע נקי וקר ויפה", היא מרגיעה אותי.

"לא מצאנו חייזרים", אני נפרד ממנה בחיבוק אוהב גם הערב.

היא אוספת את עצמה מהדשא ומרחפת באוויר, לוחשת, "אולי מחר".