יפה שלומוביץ

 

​

חזיון

​

" וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים

וַיַשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם "

(בראשית טו')

 

בַּלַּיְלָה

כְּשֶׁבִּעֲתוּנִי הַמַּרְאוֹת

יָצָאתִי הַחוּצָה וְהִבַּטְתִּי הַשָּׁמַיְמָה.

הֵם הָיוּ שָׁם

אֶחָד אֶחָד

סָפַרְתִּי אוֹתָם

כָּל אֶחָד בְּנִפְרָד.

אֵין לְךָ אַבְרָם שֶׁאֵין לוֹ שָׂרָה

וְאֵין כּוֹכָב שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה

וְהַשָּׁעָה הָיְתָה חֲשֵׁכָה

וַעֲלָטָה גְּדוֹלָה

וְלֹא אַבְרָם וְגַם לֹא שָׁרָה

עָמְדוּ לָהֶם שָׁם

כְּשֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה.     

הֵם עָמְדוּ שָׁם

עַל שְׁבִיל הֶחָלָב שֶׁנִּגַּר

מִשְּׂפָתֶיהָ שֶׁל לִינְקָה הַקְּטַנָּה

וְסָבְתָא חֶנְקָה בִּקְצֵה הָעֲגָלָה

גְּדוֹלָה עָמְדָה וּגְבוֹהָה

וְאָמְרָה לָהּ לְלִינְקָה:

לִינְקָלֶ'ה, הַבִּיטִי,

שָׁם לְמַעְלָה

הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה.

וְהַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם לֹא נָעוּ

וְהָרְקִיעִים לֹא זָעוּ

גַּם כְּשֶׁחָלַף אוֹתָם צֵל

הָעַיִט

שֶׁנָּח עַל הַפְּגָרִים

וְלֹא עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא זָרַח כּוֹכָב

וְלֹא הָיָה מִי

שֶׁיָּשִׁיב.

 

המוטו שבחרה המשוררת לצטט מספר בראשית הופך את השיר שלפנינו לשיר קינה לאומי,אף שעניינו לכאורה "מקרה פרטי" של אובדן משפחת הדוברת בשואה. חשוב מכך, הקינה הופכת להתרסה ומחאה כלפי שמים, שכן בראייתה השואה היא הפרת הברית בין אלוהים לאברם (בטרם שינה אלהים את שמו לאברהם). כזכור, בסיפור המקראי, לאחר שאלוהים מבטיח לאברהם, כי זרעו יהיה "ככוכבי השמיים לרוב", וכי יירש את כנען, מקשה אברהם, כמטיל ספק:"במה אדע כי אירשנה". אואז בא מעשה "הברית בין הבתרים", והוא מתבקש לקחת "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" ולבתרם. וכאשר יורד עיט על הפגרים, מגן עליהם אברהם, על מנת להבטיח את ביצוע הברית. וכאן, בשיר, העיט שב ועט על הפגרים, ללא שיהיה מי שימנע בעדו. יתר על כן, היקום כולו אינו נרעש ונרגש כשהשואה מתרחשת, הכוכבים ממשיכים במסילתם, והשמש זורחת,ו"אלוהים" שכח את הבטחתו ושתק. קרי העולם כמנהגו נוהג, בדומה לדברים שמטיח ביאליק בשירו "על השחיטה" (בעקבות פוגרום קישינייב, 1903). ולא רק שאין אלוהים מקיים את הבטחתו, גם אברהם מגויס בשיר כדי לומר שהואאינו מצוי כדי להגן על עמו, או שזכותו כבר אינה עומדת לנו.ולא רק על בני עמו החיים לא הגן, אלא כשל להגן אפילו על פגרי בני האדם מפני העיט שקם להשמידם. וכמה נורא יותר "צֵלהָעַיִט" בשיר, לעומת העיט בפרשת הברית בין הבתרים, שאיש אחד, אברהם, יכול היה לסלקו: מאליו מובן כי העיט שלפנינו הוא גרמניה הנאצית, שהעיט שימש סמלה (ושימש כסמלה גם לפני עליית הנאצים ומשמש עד היום). וכאן עולה בזכרון גם שירו של טשרניחובסקי "עיט עיט על הרייך" שנכתב ב-1936, ואשר על פי אחת הפרשנויות הפחות מקובלות רמז גם על עליית הרייך הנאצי, וניבא את השואה:

אֶרֶץ, עַיִט עַל הָרַיִךְ, – עַל פָּנַיִךְ חַשְׁרַת צֵל,

מֵאֶבְרוֹת עֲנָק חוֹלֶפֶת, מְלַטֶּפֶת הַרְרֵי-אֵל...

(שמעון רוזנברג)