צביקה שטרנפלד

 

​

תובנה מרירה

 

דִּלַּגְתִּי עַל קְטִיף הַיָּרֵחַ.

 

​

כה ספד הירח ללבנה השחורה

 

נוֹתָר הַלִּקּוּי

שֶׁעָשִׂינוּ אִישׁ לִרְעוּתוֹ.

 

​

שמש

 

שֶׁמֶשׁ

כְּמוֹ בּוּל

שֶׁהֻדְבַּק בַּמָּקוֹם הַלֹּא נָכוֹן

וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ

לְאָן נִשְׁלַח הַיּוֹם שֶׁחָלַף.

 

קְצֵה הַלָּשׁוֹן לֹא לֻקַּק

כִּי קֻצַּץ.

 

מֵעֵבֶר

 

מֵהַצַּמָּרוֹת הַזְּקוּרוֹת

הַמְּזָרְזוֹת כְּדָרְבָּנוֹת אֶל הַמְּאוּם,

לַצַּמָּרוֹת שֶׁל אַפְרִיקָה

הַמַּקְבִּילוֹת לָעֲנָנִים,

שְׁטוּחוֹת כְּכַף לִנְדָבָה –

אוּלַי מִישֶׁהוּ יַנִּיחַ יָרֵחַ,

אוּלַי צִפּוֹר גְּדוֹלָה תִּתְיַשֵּׁב

וּתְנַקֵּר עַגְמוּמִיּוּת מִפָּנָיו.