דויד מנשה

 

​

הִתְנַגְּשׁוּת בֵּינְגַלַקְטִית

 

זֶה כְּלוּם הַהִתְנַגְּשׁוּת הַבֵּינְגַלַקְטִית הַזּוֹ שֶׁלָּנוּ, מַמָּשׁ כְּלוּם, בֶּטַח

לְעֻמַּת הַהִתְנַגְּשׁוּת שֶׁדּוֹהֶרֶת אֵלֵינוּ  בִּמְהִירוּת שֶׁל מֵאָה וַעֲשָׂרָה

קִילוֹמֶטֶר לִשְׁנִיָּה וְגַם אִם נִדְמֶה לָךְ  שֶׁעוֹמְדִים לִרְשׁוּתֵנוּ  כַּמָּה

מִילְיַארְדֵּי שָׁנִים וְיֵשׁ דֵּי זְמַן לִבְרֹחַ, זֶה יִקְרֶה וְגַם אִם תִּצְחֲקִי

שֶׁמָּה כְּבָר יָכֹל לִקְרוֹת כִּי אַתְּ  אוּלַי לֹא יוֹדַעַת אֲבָל שׁוּם  דָּבָר

כְּבָר לֹא  יִהְיֶה אוֹתוֹ  הַדָּבָר. כֵּן, שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יִהְיֶה אוֹתוֹ

הַדָּבָר כְּשֶׁהַגָּלַקְסְיָה אַנְדְּרוֹמֵדָה תִּתְנַגֵּשׁ  חֲזִיתִית בִּשְׁבִיל הֶחָלָב

שֶׁלָּנוּ. זֶה  הוֹלֵךְ  לִהְיוֹת  חֲתִיכַת  סִפּוּר, עוֹד תִּרְאִי,  מִילְיוֹנֵי

כּוֹכָבִים יִשָּׁפְכוּ  הַחוּצָה וּמִילְיוֹנֵי  אֲחֵרִים יִקְרְסוּ  לְתוֹךְ חֹרִים

שְׁחוֹרִים עֲצוּמִים.  כֵּן  זֶה  כְּבָר יָדוּעַ, זֶה תַּהֲלִיךְ  בִּלְתִּי הָפִיךְ,

כָּכָה  הֵם  אוֹמְרִים  הַחוֹזִים  בַּכּוֹכָבִים. רוֹאִים אֶת זֶה לְפִי

סְטִיַּת הָאוֹר שֶׁל אַנְדְּרוֹמֵדָה אֶל הַכָּחֹל. אֲבָל חָצְמַזָּה,

כְּלוּם הֵם לֹא יוֹדְעִים, בְּעִקַּר, הַאִם עַד אָז יִמָּצְאוּ לָנוּ חַיִּים. 

 

פער עצום ובלתי ניתן לגישור, לכאורה, קיים בין היקום האינסופי, ממדיו הבלתי נתפסים, ובין קיומנו כאן ועכשיו. פער זה מצוי בשלושה ממדים של הקיום האנושי מול היקום הקוסמי –מסה/גודל, מהירות וזמן (או - משך קיום). באמצעותם מבקש הדובר להמחיש את קטנות ערכם וחשיבותם של ה"התנגשויות" האנושיות. ובמקרה זה הוא מרמז על מריבה בין זוגית - "התנגשות גלקטית זו שבינינו", שנראתה כעצומה, לפני שהשיר נאמר לבת הזוג, ואחריו היא כבר נראית מגוחכת בהשוואה להתנגשות הקוסמית האמיתית, הן בגודלהו "עוצמתה" והן במהירותה, ולכן גם משך זמנה קצר. בעוד ששום דבר לא ישאר כשהיה אחרי ההתנגשות הקוסמית, זו הפרטית והקטנה ניתנת לתיקון. יהיו חיים גם אחריה, גם השלמה, וזו כבר מתקרבת בזכות ההומור והפרופורציות שהדובר מניח בפני בת הזוג. לצד זאת השיר מנצל את ההזדמנות כדי להביע יראה רציונלית ודאגה לגלקסיה, יראה שאינה לגמרי  מובנת –וכי מה יש לאדם לדאוג למה שיקרה בעוד מיליארדים של שנים? ומה זה אומר עלינו? - שבכל זאת היקום הזה יקר לנו? שיש איזו תחושת הזדהות עמוקה עם גורלו, כאילו הוא גם גורלנו, שאינו רק עתידי אלא עכשווי? האם אין בכך כדי לרמז במשהו על אמונה, שמעבר להגיון, ב"אנושיותו" של היקום? שהוא חי ונושם כמונו ואינו צריך ואינו אמור למות? כי מותו הוא גם "מותנו", ומות כל תקווה לנצחיותנו? (והרי אנו עשויים אבק כוכבים). ולכן החשש הזה לגורלו אינו רק תוצר של דמיון פואטי, של שימוש פשוט ומופשט ביקום כמטפורה לעצמנו.

לא מעט מרוח זו מצויה גם בשיר השני, "מפץ גדול". אולם נרמזת בו גם מסקנה הפוכה, בשורות הסיום: כמו היקום כולו גם הסבל האנושי הוא אינסופי, ואין אפשרות למדוד אותו בכלים "מדעיים" מוכרים. ולא זו בלבד, אם הכאב של שתי נפשות גדול כשני חורים שחורים, כוח המשיכה שמושך אותן זה לזה לכלל התמזגות גורלית, יוצר "חור שחור"עוד יותר גדול, ומכאן שהמשיכה הפטלית אינה בבחינת תמיכה. היא גרועה יותר ממצבו של כל אחד לחוד. אפשר  להרחיק מכאן לתובנה שפרידה, או למצער שמירה על מרחק בין שתי הנפשות, היא הפתרון הנכון.

 (שמעון רוזנברג)

 

​

מַפָּץ גָּדוֹל

 

מַפָּץ גָּדוֹל דּוֹהֵר הָלְאָה אֶל

מֵעֵבֶר לְקַבָּלַת הַהֲבָנָה,

אוֹ הַזִּכָּרוֹן

הָאִישִׁי.

וְהַיְּקוּם, בְּשֶׁלּוֹ, הוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט,

הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק מִנְּקֻדַּת

הַהַתְחָלָה.

דּוֹמֶה שֶׁלֹּא נוֹתַר עוֹד זְמַן לְחַפֵּשׂ

אַחַר סֵפֶר הַפְעָלָה, הַמַּדְרִיךְ

מָה לַעֲשׂוֹת בְּעִנְיַן הַחֹר

הַשָּׁחֹר שֶׁבְּמֶרְכַּז

הַגָּלַקְסְיָה.

וְעָדִין לֹא דִּבַּרְנוּ עַל אֵיךְ מוֹנְעִים

הִתְמַזְּגוּת שֶׁל חֹרִים

שְׁחוֹרִים לִתְהֹם

אַחַת.