מאיה ויינברג

 

​

קוסמולוגיה 

 

כָּל אַחַת מֵהֶן בָּאָה בְּתוֹרָהּ

לָעוֹלָם וְהָפְכָה   :

הָאַחַת קָרְאָה לַיָּרֵחַ קֶה קָה

לָכְדָה אֶת עִקָּר הַדָּבָר.

הַשְּׁנִיָּה קָרְאָה לוֹ לַיְלָךְ

עַל שׁוּם שֶׁנֶּעֱטַף וַעֲדַיִן מוּאָר.

הַשְּׁלִישִׁית קָרְאָה לַחֹשֶׁךְ –

חוֹשֵׁשׁ. וְכָךְ, כָּל אַחַת בְּדַרְכָּהּ

הִגְדִּירָה מֵחָדָשׁ בַּשָּׁמַיִם

וּבְסִדְרֵי הַבְּרִיאָה,

וְאֶצְלֵנוּ כֹּחַ הַכְּבִידָה

הִתְאַרְגֵּן סְבִיבָן בְּמַהֲלַךְ

שֶׁלֹּא שִׁעַרְנוּ אֶת הֶקֵּפוֹ

וְהֵחֵל בִּתְנוּעָה חֲדָשָׁה. 

 

אופן הסתכלותנו והבנתנו את השמיים וכל צבאם השתנתה במשך עשרות אלפי שנות תרבות אנושית, החל מהתקופה הפרה היסטורית הקדומה ביותר ועד היום. העולם הפרה-מיתולוגי הפשוט פינה מקום לעולם המיתולוגי והדתי, והאחרון נדחק חלקית בידי החשיבה הרציונלית והשיטה המדעית, החל מימי הרנסנס (לפחות). בשיר זה משמש הירח מייצג נאמן של שינוי זה, בדומה לשינוי גישתנו ביחס לליקוי הירח, ואפילו ביחס למצבו המשתנה כל לילה, וכמובן ביחסנו לתבניות הכוכבים המדומיינות כ"מזלות", זכר לתפיסות מיתיות שנותרו עדיין אוחזות באמונות תפלות את חלקנו.

שלוש הדמויות המגדירות את "מהותו" של הירח הן נשיות. אולי כי הן – ולאו דווקא הגברים –היו מי שהבינו והיבנו (וחינכו!) את יסודות התרבות מראשיתה הקדמון? וכל אחת בתורה מרמזת להתפתחות ושינוי של ההבנה האנושית את  מהות הירח, שמסמל את הבנתנו גם את כלל היקום. הדמות הראשונה תפסה את "עיקר הדבר", דווקא כשנתנה לירח "שם" לכאורה חסר משמעות - "קה קה[1], אולי משום ששפת האנושות הייתה עדיין דלה מכדי לעשות בה שימוש מופשט, תבוני, לכאורה. אך דווקא בכך יש לרמז שההבנה הכי בסיסית ופשוטה היא ה"נכונה". מכל מקום ייתכן שהאישה הראשונה היא האחראית לרגע מכונן של סף שחר התרבות, של היכולת להגדיר דברים בצליל, גם אם לא בשפה של ממש. האישה השניה עושה כבר שימוש בקול ההגיון והדמיון היוצר בו זמנית, שניכרים בשם שהעניקה לירח ובהסבר הנלווה, שיש בו אף מורכבות וכפילות, ואילו השלישית מוסיפה בפרשנותה לטיבו של הירח גם את רגש החרדה מפני החושך, קרי פחד מפני הבלתי מובן, ובכך היא כמי שזורעת את ראשיתה של האמונה הדתית.

ו"אצלנו"- קרי כיום, בחברה המודרנית?–מסיים השיר במעבר והתפתחות המחשבה האנושית וההבנה השכלית והמדעית מהו טבעו האמיתי של הירח,  שבכוח כבידתו "משך ארצה" כמו ביטל ומחק את פועלן של השלוש, ויצא שכרנו בהפסדנו, באובדן העולם המיתי והקסום.

(שמעון רוזנברג)

 

​

[1]ייתכן שהמשוררת קבלה את השראתה לשם זה מ"נקודת קֶה קָה" שבהוואי, סלע שחור, שהיה מקודש לתושביו הקדומים, נוצרו סביבו אגדות העוסקות גם בגרמי השמיים, ושהסלע, שנקרא גם "מקום זינוק הנשמות" משמש נקודת יציאה אל עולם הרוחות לאחר המוות.