ארכיון נתיבים
2019
דוד מנשה
ישראל אלירז, "בשבח הדברים החולפים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
הכתיבה של אלירז היא הגות מופלאה שכאילו נכתבה לפני אלפי שנים ועודנה נכונה - ורלוונטית בכל דור ודור. זוהי כתיבה שיונקת משורשים הנטועים בחכמת העולם ומצמיחה עליה ענפים חדשים. כתיבה זו מרתקת אותי מאחר שחיבוטיו של אלירז ביחס לשאלות הגדולות של החיים, הן השאלות שמעסיקות גם אותי ושהשירים שלי מבטאים אותן לא מעט. אילו יכולתי לבקש משאלה אחת בלבד, מג'יני כזה או אחר, הייתי מבקש שסיפרו של אלירז "בשבח הדברים החולפים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010), שמתוכו בחרתי להזכיר שני שירים, יהיה ספרי הבא.
קשה מאד, אפילו אכזרי, להתייחס אל שיר אחד מתוך הקורפוס האדיר שהשאיר אחריו אלירז. עוד יותר מקשה צורת ה"הגשה" של שירתו. הספר הוא רצף שלם, גם אם הוא מחולק, לכאורה, לשירים העומדים בפני עצמם, אך היעדר כותרת, או שֵם לשיר, מחזק את התחושה של רצף ולא של אוסף שירים המבטאים רעיון. במקום זאת, כל עמוד נקשר אל קודמו ואל הבא אחריו - ומהווה נדבך נוסף של תהיית המשורר על עולם הממשות, על הקיום ועל משמעותו - והיקשים ביחס לכל אלה. הספר עצמו מחולק לשערים: בוקר, צהריים, ערב, לילה ואחרי חצות – שיוצרים אף הם רצף של יום בחיים – אבל כולם יחד מגובשים ומדגישים למעשה, שמתקיים מכנה משותף לכולם הוא התמיהות על משמעות החיים, הקיום האנושי ועד כמה, אם בכלל קיים עולם ממשי. למרות כל הנאמר כאן, ולמרות שניתן היה לומר זאת על משוררים רבים אחרים, הרי שבמקרה של שירתו של אלירז הדבר מועצם עוד יותר: יש תחושה שהחשיבה של אלירז משייטת הרבה מעל ליכולת ההבנה וששירתו היא קוד שרק הוא יכול היה לפענח עד תום. שניים מן השירים (שיכלו להיות כמעט כל שיר אחר בספר) שבחרתי כאן, מבטאים את הגותו של אלירז והתחושה שככל שאתה מתקרב להבנתה, עדיין לא הבנת אותה עד תום.
מתוך השער "לילה" (עמ' 95)
אוּלַי אֵלֶּה הַחַיִּים הָעוֹבְרִים
עַל גַּבֵּי הַחַיִּים.
מָה מַחְזִיקִים הַגּוּפִים
מִלְּבַד אֶת כִּלְיוֹנָם.
וְהַאִם הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים בָּעוֹלָם
הֵם הָעוֹלָם?
אִם הָיוּ, הָלְכוּ
וְאַל תְּעַכֵּב בַּעֲדָם, אֶל תִּצְבֹּר אוֹתָם.
בְּסַהַ"כּ זֶה אֵיזֶה עִנְיָן.
דַּי אָהוּב כַּבֵּה אֶת הָאוֹר.
מתוך השער "הרבה אחרי חצות", (עמ' 112)
כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ הוּא כֵּן.
אַפְעַלפִּיכֵן הַכֹּל לֹא בַּמָּקוֹם
וְזוֹ עִלַּת הַיָּגוֹן בָּעוֹלָם וְהַחִפּוּשׂ אַחַר הַחֲלוֹם.
מִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת
הַכֹּל נִרְאֶה עַרְטִילָאִי.
עָטוּי כְּלִמָּה, זִקְנָה, אָבָק.
גַּם הַכִּסֵּא בַּגָּן, עָלָיו הַמְּעִיל הַקָּטָן,
נִתְהַפֵּךְ עַל פָּנָיו מִפְּנֵי הָרוּחַ.
וְטָל הַלַּיְלָה
אֲבָל כְּדִבְרֵי הַשִּׁיר לֹא בָּזֶה הָעִנְיָן.
שני השירים, כמו-גם רבים מאד מן השירים בספר זה ובספרים אחרים שלו, הם תהיה על מהות הקיום האנושי, אבל גם, כאמור, על מהות העולם עצמו ועד כמה הוא ממשי, או יצור ערטילאי. השיר הראשון, קושר בין השאלות הללו בצורה מרתקת: האם יש בכלל עולם – ואם כן, נשאלת השאלה הפילוסופית, האם החיים הם המגדירים אותו, או שמא הם עומדים בפני עצמם – במנותק מן העולם. שורת הסיום מורידה את המשורר-הפילוסוף, המתחבט בשאלות הקיומיות הכבירות הללו אל קרקע המציאות: " דַּי אֲהוּב כַּבֵּה אֶת הָאוֹר". משפט מופלא, שהוא ספק ליגלוג עצמי, ספק הכרה, בכל זאת, שהקיום עצמו מנצח – שההוכחה לכך היא הצורך לישון. המילים "כַּבֵּה אֶת הָאוֹר", פותחות פתח לדיון נוסף, על מהות המשאלה הזו, לכבות את האור, האם מדובר בכיבוי האור לפני השינה – ומהי אותה שינה. השיר השני, ממשיך את החיפוש אחר משמעות ומציע תשובה ביחס למהות הקיום: "כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ הוּא כֵּן", אבל מסייג אותה מניה וביה: "אַפְעַלפִּיכֵן הַכֹּל לֹא בַּמָּקוֹם". כלומר גם כאשר יש משמעות לקיים, הקיום או המשמעות, שגויים ואינם כשורה ומכאן נגזרת המסקנה ש"זוֹ עִלַּת הַיָּגוֹן בָּעוֹלָם וְהַחִפּוּשׂ אַחַר הַחֲלוֹם". המשורר המודע לחוסר היכולת שלו לעשות משהו לתיקון העולם והמציאות, חסר גם את היכולת לבכות (יכולת, שבמשתמע, היתה עשויה לסייע לו בהתמודדות מול המציאות) ולכן "הַכֹּל נִרְאֶה עַרְטִילָאִי". יתכן שזוהי בחירה מודעת של המשורר להסתכל על העולם בעיניים עצומות למחצה, כדי לא להביט בו בצורה ישירה ו"להפוך" אותו לערטילאי, כדי לא לראות אותו כמות שהוא: "עָטוּי כְּלִמָּה, זִקְנָה, אָבָק". הבית הבא הוא כבר מציאות "ממשית", שרק תורמת לאווירה של חוסר תוחלת:" גם הכסא בגן, עליו המעיל הקטן, / נתהפך על פניו מפני הרוח / וטל הלילה". ושוב, שורת הסיום טורפת מחדש את ההבנה המתגבשת מקריאת השיר, לגבי מהות ה"יש": "אֲבָל (כְּדִבְרֵי הַשִּׁיר) לֹא בָּזֶה הָעִנְיָן", אמירה השולחת את הקורא לתהות האם הבין את משמעות ה"יש", או האם ירד לסוף כוונתו של השיר.