תהילה סולטנה שפר

 

הַמּוֹרֶה

 

רפאל הניח ביד מיומנת וזהירה קיסם עץ בראש המבנה. הוא נשף במתינות את האוויר שהחזיק בריאותיו עד שהקיסם התייצב. שפתיו התעגלו ונפשקו, משלחות בלחש מילים קדושות בחלל החדר. דממת החדר בלעה את התפילה החרישית והמירה אותה ביראה כבדה וסמיכה. היראה ניתכה על קירות החדר, נוטפת לובן סיד במרקם בטון. היא זחלה על הרצפה החפה מריהוט. נתפסה בבד הבגד המעומלן של רפאל. נקברה בנשימותיו ופעמה בליבו. מילות התפילה שחררו אותה חזרה אל חלל החדר.

רפאל הושיט יד אל ערימת הקיסמים שלצדו. עיניו נמשכו אל הערימה באותה הבעה ריקה בה הביטו בכל הדברים בשלושת החודשים בהם עמל לבנות את מבנה הקיסמים. קודם כניסתו לחדר, קודם שנתן לו המורה את משימתו, היו עיניו פרועות מבע, מבולבלות, לא ממוקדות. כעת ראו עיניו את הדברים שישנם ואת הדברים שאינם ואלו שני הדברים היחידים שהיה עליו לראות.

רפאל הרים קיסם מהערמה והצמיד אותו אל לוח ליבו. שם, על פי דברי המורה, מסתתרת תודעתו החפה מכל נגיעה. את הקיסם העביר דרך עשן הקטורת שבערה תחתיו והניח בדייקנות מעל הקיסם שקדם לו. שכבה דקה נוספה למבנה הקיסמים. תנועה זעירה לעבר האינסוף.

רק לאחר שסיים לפשוט את שכבות העץ מעל הקיסמים החל רפאל לערום את שכבות המבנה. לכך הקדיש את החודש הראשון לאחר שסגר עליו המורה את דלת החדר. הוא הפשיט קיסם אַחַר קיסם משבבי העץ, ממרק ומגלה תוכנם הטהור, נטול הזיזים והפניות. את השיוף עשה בידיים חשופות, פושט עורו בקילופי העץ הקשוח. עד שהיו בידו קיסמים זהים בגודלם, בעוביים ובמשקלם. אז החלה מלאכת הבנייה וההוספה.

רפאל שחרר את האוויר העצור בתוכו בנשיפה קצובה. מרוקן פנימיותו מנֶפַח ומשיב גופו למצבו הקדום, גוף ללא רוח. קודם שפגש במורה לא ידע להבחין בין השניים. הרוח והגוף היו מעורבבים בו ללא היכר. המורה לימד אותו למשול ברוחו, למשול בגופו. שלושה חודשים ישב בחדר מאחורי דלת מוגפת ללא הסחות העולם. הוא שאף צלילים וקולות דרך הקירות ויצק אותם בתוכו למחשבות ריקות. הוא נשף רעב והמזון היה לרצון זר, מתפוגג ונעלם. בקצב נשימותיו הימים נמזגו בתמהיל זמן, ללא עתיד, ללא עבר. עד שרפאל לא רצה דבר. הנחיית המורה פעמה בתוכו, הייתה הווייתו.

כאשר הניח את הקיסם האחרון על גג המבנה היה ליבו שווה כשם שהניח כל קיסם שקדם לו. במבנה לא היה קיסם שחשיבותו עלתה על האחר. כל קיסם היה מדויק והכרחי ועם זאת חסר ערך בפני עצמו. רפאל הניח את הקיסם וחיכה. הוא עצם עיניו והתמסר לצורת מבנה הקיסמים שריצדה מול עיניו העצומות. הקיסמים חגו סביבו ויצרו צורות משולשים מרובעים כוכבים שנערמו זה על גבי זה והיו למנדלות מרובות זוויות. לצידן התגבשו מנדלות נוספות מורכבות מאינסוף קיסמים זעירים שהלכו והיטשטשו לקווים דקים בוהקים על גבי שחור מסכי עיניו הסגורות, כמערכות כוכבים ביקום הולך ומתרחב נמתח ומתפשט.

רפאל ישב מול מבנה הקיסמים, משימת המורה שהשלים, והמתין. יקומים עלו ונרקמו מול עיניו ויקומים קרסו ונגוזו. הוא התבונן בכל בשוויון נפש. הוא הביט בדברים שישנם וראה את הדברים שאינם. דלת החדר נפתחה והמורה נכנס.

אל דממת המבנה התגנב קול המורה. רפאל הרכין ראשו ירא מלהביט. המילים התפתלו על גבו המורכן. המורה נישא מעלה ורפאל נמתח מטה. חלל המבנה נדחס בין תודעתו השפופה של רפאל ופיו הרועם של המורה. מילים נורקו מפי המורה, מלהגים חוכמתו, מלעיגים את בורותו של רפאל.

רפאל שתק ונתן למילים לזחול לאוזניו, להתמזג בין נשימותיו. אבל נשימותיו הדהדו בקצב ליבו שהלך והתחזק. רקיעים ויקומים הבהבו מול עיניו, מנתקים אותו לרגעים מנוכחות המורה.

רפאל הרים ראשו לשאוף אוויר ועיניו נחבטו במבט המורה.

פרצופו השטוח ועיניו הריקות, היממו את רפאל. המילים פרחו בהבל פה והתפוגגו בנשיפה אחת. פחד הסתתר מאחורי עמידת המורה, דוחף קומתו וזוקף אותה כחוט המותח בובה.

רפאל הביט במורה וראה את הדברים שאינם. דמעות עלו בעיניו והִתְכַּדְרְרוּ לטיפות שנחתו על רצפת החדר ברקיעה. התנפצות הדמעות בקרקע הרעידה את החדר. הלמות ליבו הרטיטו את האוויר. המורה השתתק. הפחד בער בעיניו. מבנה הקיסמים קרס.

רפאל עצם את עיניו. יקומים עשויים קיסמים נבנו מול עיניו העצומות. מערכות שמש וכוכבים, שבילים וגלקסיות, גז ואבק, הסתחררו וכיסו את החדר. להבות אש ליחכו את עיניו בצריבת סגול וירוק ותרועות שופר. נצנוצים דקים של סלעים ניתזו במהירות האור, חדרו עורו ושרפו תחת עצמותיו. פעימות שמשות מילאו ליבו והמיטו חשכה על המראות. אפלה נמשחה ברכות על ריקות העולם. רפאל שלח יד יציבה אל החלל הפעור מולו. רק ידו נראתה בחלל. עם קצה ציפורן הזרת חתך באפלה השטוחה. קיסם אור נפתח במעטה העלטה. רפאל משך את הקיסם לעברו ודלת נעה על צירה. אור עדין קרא לרפאל בשמו. הוא הושיט רגל קדימה וצעד פנימה.