רונית בכר שחר

​

***

רוֹצִים אוֹתִי שְׁבוּרָה וּמְדַמֶּמֶת 

רוֹצִים חָרִיץ פָּעוּר 

רוֹצִים אוֹתִי חוֹלָה

שֶׁבֶר כְּלִי

פִּסּוֹת אָדָם קְרוּעוֹת

מַחֲלָה מְהַלֶּכֶת 

רוֹצִים אוֹתִי תְּלוּיָה עַל צְלָב כְּיֵשׁוּ

עֲלוּבָה כְּפָלֵשְׂתִינָאִי

תְּקוּעָה בְּמַחְסוֹם

 

אֲזַי יִצְעֲדוּ אַחֲרַי

יְרַחֲמוּ

יְקַדְּשׁוּ

יִשְׁפְּכוּ מַיִם מְטַהֲרִים

עַל כַּפּוֹת יְדֵיהֶם 

יִבְכּוּ גּוֹרָלִי

יָחוּשׁוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹם אֶצְלִי

יֶהֱנוּ מִסְחִי חַיַּי 

בִּמְקוֹם לְהַבִּיט עַל שֶׁלָּהֶם

 

רוֹצִים אוֹתִי מֻנְמֶכֶת

עַל פִּי הַתְּהוֹם

אִם לֹא יְקַבְּלוּ מבוקשם

יִשְׁתַּדְּלוּ לִדְחֹף אוֹתִי לְשָׁם

בְּאֶקְסְטָזָה אֱלֹהִית

אוי כַּמָּה זֶה טוֹב 

 

אֲנִי הַפָּלֵשְׂתִינָאִי

בִּמְקוֹם לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּבֹץ חַיָי

מְחַיֶּבֶת אֶתְכֶם לַחֲשֹׁב

הַאִם אֲנִי טֵרוֹרִיסְטִית

אוֹ לוֹחֶמֶת חֹפֶשׁ 

אַמִּיצָה

 

 

​

הדוברת נאבקת על מנת לשמור על חירותה וכבודה מול מי ש"רוצים" לצלוב ולשבור אותה. מול אלה היא משווה עצמה בתחילה, מחד לישו שנצלב, ומאידך לפלסטיני "עלוב" התקוע במחסום. בתוך כך היא גם גוזרת מעין השוואה בין שני אלה, כמי שהקריבו או מוכנים להקריב את חייהם. אך אי אפשר שלא להבחין בהבדל בין השניים, כי "בסופו של שיר" הקרבתו של ישו יש בה יסוד "פסיבי" נטול מאבק אלים, ושמותו - קורבנו - נועד לשם גאולת הכלל, ובראשם "עניי הרוח", המדוכאים. ואילו הפלסטיני מגיב בכוח כנגד מי שהשפילו (בין שהוא לוחם חופש ובין שהוא טרוריסט). כך או כך, ההשוואה אליהם נועדה בעיקר כדי להדגיש את תחושת הדוברת שהיא קורבן בידי כוחות שייתכן כי הם גדולים ממנה ועליה לבחור בדרך מאבק ייחודית למען גאולתה.

מי הם כוחות אלה איננו יודעים, סביר להניח שמדובר בקבוצה חברתית (אין להוריד מכלל אפשרות שמדובר במשפחתה), או קבוצות, שליוו את חייה של הדוברת בתחנות שונות של חייה, ולא קבלו אותה – יתכן את אישיותה והתנהגותה, או את מהותה כמשוררת (אף כי גם מהי מהות הדבר שגורמת ליחסם אינה מצוין בשיר). ניכר שהקבוצה מבקשת להנציח את מצבה כקורבן, כשבר כלי. 5 פעמים היא חוזרת ומתארת את רצונם, במילה "רוצים". אבל – בתפנית מעניינת ומוזרה, שסיבתה אינה ברורה, אך ניתן לשערה, מתברר שרצונם להנציחה כקורבן מאפשר להם גם לראות בה קדושה, גיבורה, עמה ניתן להזדהות, שבדומה לישו, היא מטהרת אותם באמצעות סבלה, ומרימה אותם משפל מדרגתם, או לפחות מאפשרת להם לחיות ולהשלים עם מצבם העלוב ("יִבְכּוּ גּוֹרָלִי יָחוּשׁוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹם אֶצְלִי"). לפיכך ניתן להגדיר את הדוברת כ"נרדפת-נערצת". ברם הדימוי לפלסטיני מסבך את "ההולכים אחריה" בדילמה מי היא באמת: טרוריסטית או לוחמת חופש.

כאן מתברר שהשיר הוא גם מז'אנר "שירה נשית", לוחמת, פמיניסטית – זן של נשים קונטרוברסליות, שחלקן אף נתפסות כ"טרוריסטיות", שנקטו בשיטות מאבק שניתן להגדירו כאלים. ובכלל מהו הגבול או הקו המפריד בין לוחם חופש לטרוריסט – הרי זה תלוי בעין המתבונן, לאיזה צד אתה שייך, ועם מי אתה מזדהה, מהו מיקומך הפוליטי והחברתי? ובו זמנית – מתוך היכרות קודמת עם המשוררת אנו מזהים את היסוד האישי, הפרטי שלה, בעל יסוד קורבני,  שצץ רבות בספרה "אמא", ולא רק בהקשר של יחסה של אמה אליה, אלא ביחס החברה אליה. יש להזהר מלומר שזהו יחס של גברים אליה, כי הדמות שבשיר יוצרת אנטגוניזם גם אצל נשים שאינן כמוה, כשם שיש נשים שלא הזדהו, ואף יצאו נגד התנועה הפמיניסטית.