צביקה שטרנפלד

 

​

אדם

 

מַמְשִׁיךְ לְמַשֵּׁשׁ אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ,

לְוַדֵּא שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ

גַּם כְּשֶׁהָאֶצְבָּעוֹת הֻגְלוּ אֶל קָצֵהוּ שֶׁל מֹעַל-יָד.

​

 

מוסיקת מעליות

 

מוּסִיקַת מֵעֲלִיּוֹת בְּדַרְכָּן לַגֵּיהִנּוֹם.

מִקְּצֵה נַעַל חֲרוּכָה

הַנּוֹסְעִים פּוֹנִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ:

יוֹם יָפֶה, יָפֶה הַחֹדֶשׁ, יָפִים הַחַיִּים

 

​

הנעל החרוכה בשיר השני מרמזת על מלחמה והרג, המתנהלים במקום בלתי מוגדר כלשהו (בעוד השיר הראשון מתאר עולם התלוי על בלימה בגלל גחמה ורשעות של מנהיג, כשהוא מרמז על דמותו של היטלר, בסרטו של צ'פלין, "הדיקטטור הגדול"). המעלית בה זרים מברכים זה את זה נועדה לתאר את האדישות ואת האשליה שהכל כשורה כאן אצלנו (או במערב), החיים נמשכים כסדרם. זהו שיר על הפניית עורף, התקרנפות, למה שמתרחש בארצות אחרות,  ובחצר האחורית שלנו, במרחק קטן ממך – כמו בסוריה או ברצועת עזה ובגבולה שבה המצב בלתי נסבל. מוסיקת המעליות (שהרי היא "אם כל שטחיות"), היא מהסוג שלמעשה לא מקשיבים לו, או אף להרגיע, על ידי הנעמת המסע במעלית, את מי שפוחד ממעליות הן בשל קלאוסטרופוביה והן מפחד לא רציונלי מהתנתקותה ונפילה לתהום, כשהרמז לנפילה מטה מצוי בביטוי "בדרכן לגיהנום".