תלמה פרויד

​

​

שניצלים

​

נקישות עקבים מחודדים ברצפה, זרים ומפתיעים, משכו את תשומת ליבם.

"אמא...?" תהתה ליה שהנקישות פרצו היישר אל התכוננותה למגן בהיסטוריה, והגביהה גבות בשאלה. כשהִנְדידה מבטה מעקבי הסיכה הגבוהים, אל מרומי תסרוקת הקוצים שנצבעו בשלושה גוונים – אדום, שחור וזהוב, עוד העמיק תימהונה.

"אימ..א"  נתלעלעה המילה בגרונה. "מילא הסיכות האלה שעלית עליהן לפתע, אבל מה זה בלורית הטריקולור הזו?"

רן התעשת ראשון. "מזל טוב, אימוש. יום הולדת חמישים שמח...". ולאחר כמה שניות התאוששות הוסיף: "תתחדשי".

ליה הצטרפה: "מזל טוב אימוש. אז זו המתנה שסידרת לעצמך? עקבי סיכה וקוצים טריקולור? יפה לך המשבר חמישים".

"זהו" שאלה דרורה, "אין חיבוק, זיקוקים, משהו?"

 

 יום קודם קנתה את נעלי הסיכה ההדורות וכשעלתה עליהן, חשה על גג העולם. "נעליים משַׁנות מצב תודעה", סיכמה לעצמה, "שאלו את סינדרלה". בבוקר החמישים, כש'הילדים' היו בבית הספר, מיהרה אל הספרית ויצאה ממנה בשיער זע וקופצני שנחתך לקווצות קצרות ומתריסות, ביד שקדנית, ונצבע בשלושה גלים צבעוניים: שחור, אדום ובלונדיני באקראיות מתוכננת.

כל היום התאמנה מול הראי בנאום שתישא בפני הילדים. כן, מהיום יהיה בבית הזה הכול אחרת, הבטיחה לעצמה. הם יצטרכו להתרגל לכך שלא הכול סובב סביבם, שלא כל מה שאני עושה למען הבית הזה, מובן מאליו. היא נקשה בעקבי הסיכה כמו לתת תוקף להרהוריה והקפיצה את קווצות התסרוקת החדשה מצד אל צד. כה גבוהה ותמירה הצטיירה לפתע בעיני עצמה. היא אהבה את מה שראתה.

והנה, הם כאן, מביטים זה בזה ואחר כך בה, קמים מהשטיח וניגשים אליה לחיבוק משולש. כמה היא אוהבת את החיבוק הזה. חיבוק חומה בצורה, היא מכנה אותו.

 

"איזה חמודים אתם... איך גדלתם לי ככה? ליה עוד מעט בצבא, רן שנתיים אחריה. שבו, שבו. יש לי נאום יום הולדת", ניסתה להישמע קלילה.

הם התיישבו והרצינו מולה במבט מלא ציפייה וסקרנות.

"תראו ילדים" עברה דרורה לקול עמוק יותר, "נכון כל השנים אני שמה עצמי בסוף התור? מוותרת, דוחה, מנקה, מבשלת, מתברברת בוועדי הורים? ומה איתי? הרי אם הבחירה היא בין להכין לכם שניצל או לצייר, מה ינצח? ואם זה לכתוב מאמר מקצועי או לחתוך סלט דק? לרקוד או להסיע אתכם לחוג? חישבו כמה לולים כבר חיסלתי עם כל השניצלים האלה. כמה שדות תפוחי אדמה לטובת הפירֶה. ואני מה? מתי אצייר? אכתוב? ארקוד?

אז זהו. מעכשיו, אעלה את עצמי בסדר העדיפויות. אתם תכינו לפעמים אוכל בעצמכם. מה אתם אומרים ילדים גדולים שלי, כמעט חיילת וילד אחרי בר מצווה? שחררו. אמא יוצאת לחופש".

 

"אמא התחרפנה" לחשה ליה לרן.

"תרגיעי, זה הכל דיבורים. מתערב איתך", הגניב רן לחישה בחזרה.

דרורה עוד ניסתה להתבדח על שדות האורז שהכחידה עבורם, על כך שהייתה יכולה להתחרות בחברת הסעות בהקפצתם לחוגים, אבל הם כבר היו שקועים עמוק בווטסאפ, מקלידים, מצחקקים.

 

הם שמעו את עקבי הסיכה מתרחקים ולפתע משתתקים. ליה מירפקה את רן: "תשמע, תשמע, היא שוב מדשדשת בנעלי הבית המרופטות שלה. יש לי רעיון. בוא נקנה לה ליומולדת נעלי בית חדשות".

"גאון את, גאון" הרים רן מבט מן המכשיר בחיוך רחב.

 

"ילדים, בואו. השניצל מוכן" נשמע קולה של  דרורה מן המטבח.

"כבר באים, אימוש" ענתה ליה. ורן עשה לה כִּיף.   

סיפור פליט

 

הגירוש

מרחוק, בהליכה בטיילת, הוא נראה לה כפסל מאבן שחורה, שהעירייה הציבה על ספסל. ואז, כשהתקרבה, שמעה אותו שר שיר אפריקני ונדהמה מקולו היפה. למחרת הושיטה לו תפוז כשעברה על פניו. הוא חייך ואור השמש זרח מאישוניו. לאחר שבוע נתנה לו סוודר ישן ושמיכה והוא שר לה כתודה.

היא ביקשה לשמוע אותו מדבר בשפתו ולרשום במחברת בלשנות שנה ב'. טומורו דיקשנרי, אינגליש סווהילי, אמר לה. ביום הבא יצאה להליכה מוקדם במיוחד. מרחוק חייך אליה בלובן שיניו היפות ונופף בספר, והיא חייכה בחזרה והגדילה צעדיה.

ואז ראתה שלושה אנשים במדים ניגשים אליו ושניים מהם תופשים אותו בזרועות. כשנבלע ברכב משטרת ההגירה עוד הספיקה לראות את האימה בעיניו.